|
ספגטי עונה גם לשם אביגיל, או אביגוץ, או גולי, או
קקה, אם תרצו.
גרה בלונדון הרחוקה והאדומה (והירוקה) כבר קצת הרבה
זמן, מנסה לסיים שם בי"ס.
תקראו לה והיא תבוא.
(אלא אם כן היא עסוקה ולא שומעת)
ואני הסתכלתי על שניהם, מחוייכים ומאורגנים, מתכננים הנאות
קטנות ומספקות עם הלבן הקר הזה, אחי הקטן, ואבי הנסחף אחריו
|
אני לא אוהב בנות, אבא תמיד אמר לי שבנות הן טיפשות ובכייניות
והתפקיד שלהן זה להביא ילדים ולשמור עליהם, ואמא אפילו את זה
לא יודעת לעשות כמו שצריך, ואז הוא היה מרביץ לה עד שהיה יורד
לה דם.
|
"אני מחכה פה כבר שלוש שעות" ניסיתי לנפץ את מה שהיה לו, "כל
הנהגים פה קמצנים, אני לא אתפלא אם נחכה פה עד מחר",אמרתי לו,
והדביל הזה הסתכל עלי והנהן הינהון של "שתקי כבר, אני יותר טוב
ממך", ואני התעצבנתי קצת, אבל חייכתי בלב, הוא יראה כבר...
|
היא הייתה כל כך יפה, בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא יכול לעשות
לה את זה.
היא שכבה במיטה שלה, היא ישנה, ידעתי שהיא חולמת כי העיניים
שלה זזו מצד לצד מתחת לעפעפיים העדינות שלה.
התקרבתי אליה ופשוט בהיתי, הייתי יכול להשאר כך שעות...
|
בתוך כל זה
אני מתערבבת, עם עצמי, ובתוכי.
נותנת לך יד, שתתערבב איתי ביחד, ונריב, ונשלים, ונתאהב אולי.
מערבולות נותנות לי כוח.
|
שהייתי קטן
דוד שלי, שהיה רופא לחיות
תמיד אמר לי שזה בסדר להרוג נמלים, אם הן סובלות.
והבן של שאול אמר שזה טוב, שזאת אפילו מצווה
(והוא יודע, כי אבא שלו חזר בתשובה).
ואני עשיתי "כן" עם הראש, "כן" שעושים כשמבינים
אבל עמוק בפנים,
אהבתי להתעלל בנמלים.
|
מממ... פחד אהוב שלי, מתוק שלי, מגרד לי בכל הגוף, ובגב,
ובשפתיים, פחד שורט, וקורע, ואני מתחבאת, אבל רוצה שימצא.
|
|
|
כל מה שאני יודע
כהנא לימד
אותי.
ברוך גולדשטיין
מודה לאלוהיו. |
|
