היא ילדה עצובה, יש אומרים בעייתית. לא רואים זאת
בעיניה. גם לא בשפתיה שאפילו עכשיו, בשעה שהיא איננה
מסוגלת להתמודד יותר, אפילו עכשיו היא מחייכת.
היא מסתירה הכל. סופגת, ומקווה שאף אחד לא רואה את
שמסתתר מאחורי המסיכה. החיים שלה לא קשים. לא
נוראים. אפשר להגיד כמעט נורמלים. היא לא סובלת יותר
מדי, לפחות למראית עין. היא תוכל להתמודד. אם תרצה.

יש רק בעיה אחת: היא מחליטה לברוח. לברוח למקום שבו
אף אחד לא ישמע את זעקותיה. למקום שאנשים נורמלים לא
מבינים ולא רוצים להבין. שם היא תוכל לסבול בשקט,
ברכות. לספוג את חוויות היום ולשחרר את נפשה. לשכוח.
לשחרר את הבעיות. לזרום. כמו הדם שזורם מידיה.
היא חווה מה שכל אדם בגילה חווה. היא מתבגרת.

השאלה היא האם היא תצא בחיים מהתהליך ששמו
התבגרות .

הניסיון הראשון התבגרות החלטתי, הפעם זה הולך להיות זה. העברתי את המספריים בעדינות על העור שלי. חשתי צמרמורת קלה. כל גופי היה דרוך בציפייה אדירה לקרב לבוא. לחצתי בחוזקה עם המספריים על העור והתחלתי את הסוף.

מלחמה שנאת אחים מלחמה על שטחים כדור נורה גוף הופך גופה