|
טומנת ראשי בין ידיי הקטנות
מעסה את המחשבות בעיניים עצומות
|
וכשיורד עלייך הגשם אני מכסה במעיל
כשאת רחוקה אני לא יודעת מאיפה להתחיל
אני רואה לתוך עינייך רואה את העולם המבחיל
שאת מקיאה כל תקופה, כשהלב שלך מכחיל
|
רק לנשום את האויר שצבוע כתום
כשכל העולם מסתובב לו ערום.
|
זה הכול או כלום
אין לי הסברים
הלב שלי שוכב שם עירום
ואני משותקת לחיים
|
שביזות יום א' בפתח
ושוב הוא נוסע וגעגוע שולח
|
הוא מת ונשבר על האדמה
עכשיו היא לבד, גם היא שבורה
הוא כבר לא יחבק, לא יראה אהבה
אבל תמיד ישתקף, בצל דמותה
|
מין מחלה סופנית שאין לה מרפא
הלב שלי אצלה, וגופי הוא החולה
היא נזרקת לתוכי זורמת בורידיי
כל לילה היא שוברת את רסיסי כאביי
חודרת לתוכי, עמוק אל תוך עיניי
|
ובסוף כל יום היא שוב מניחה
את ראשה הכבד ומשתדלת ממש
לא להקשיב לליבה
כן, עמוק בפנים היא יודעת למה היא הפכה
|
זאת אני, יודעת
רואה את הכל
|
מחר יום חדש
עוד יום בו אלמד לעמוד על שתי רגליי
להתבונן אך ורק דרך שתי עיניי
|
ילדה קטנה, שכבר לא שואלת למה והכיצד איש לא שמע
לשם היא חוזרת כל לילה, שם הוא ביתה...
ניצחנו.
|
איך כלום לא עוזר,והן עדיין נעולות
איך פותחים את התיבה
איך משתחררים שאוכל לבכות
|
ורק כשהאוטובוס מתרחק יחד עם אהובה
היא חונקת עצמה עם הדמעות
ונותנת לאחת לחמוק
|
שתאחל לה שבוע טוב, כי אחרת הוא פשוט מתחיל ברע
אני לא אוהב שהיא יודעת, אני שונא כשהיא מצלצלת
כשהיא אומרת שאנחנו צריכים לשבת, כשהיא מרגישה מבולבלת
|
כמו שקמה בבוקר
כמה ממשיכה
כשהמצב רוח רע
את נותנת בקטנה
|
מחכים לאותו רגע דומם
מנסים למצוא את התשובה בשמיים
נשכבים על החול
בשאלה של מה בינתיים..
|
והדרך היא לוקחת אותי למקומות חדשים
אך לא נותנת לי לברוח מהעוני והחיים
בפעימת לב שוב טובעת בים של שקרים
והאמת צפה מעליי
|
בית פרטי מהודר ומזמין באמצע אין ספור גורדי שחקים
החלונות צבעוניים אסקופת הבית מעוטרת חיוכים
וריח עוגיות ממכר משתחל לו דרך החריצים
|
בואי נלך יד ביד
לעולם לא אעזוב אותך לבד
נצעד ביחד בשביל הזה
כך אמר לי האיש הזה
|
ולפעמים
כן איכפת לי
מהרבה דברים
|
הבדידות היא שמעיקה
באולם מלא אנשים
את איש היא לא משאירה
נועצת בי מחטים
|
ופתאום רק הבחירה לעוף דרך החלון, נראית
דרך המוצא מכאן.
בחרתי לא לבחור.
|
הוא הקו היחיד שמפריד בין דמיון למציאות
וכשהשורה קצת גולשת לעולמות אחרים
הוא מזכיר לי להתעורר ולא לצאת מהקווים....
|
עוד מנסה להבחין בין כאב לאהבה
כשבינתיים הן שוכבות לידי
ומתכסות באי הידיעה, אחת על השנייה.
|
הסיפור שלי הוא לא כמו האגדות
בסיפור שלי אין ניסים ונפלאות
בסיפור שלי אין נסיכים ונסיכות
אין חתונות, אין מלחמות
|
אל תסגור אותי בתוך קובייה
כי אני שוב אומרת, הקובייה ריקה
|
עכשיו אני לבדי
מורידה עוד ראש
מסתכלת מסביבי
השעה כבר שלוש
|
וכשאני מוצאת את עצמי נעה
כמו רוח חורף
באמצע דצמבר
אני מרגישה חופשייה
|
הרי אני בסך הכל חיילת דמיונית
נאבקת במלחמות פנימיות
בוכה על המתים,
בעיניים יבשות.
|
לא מסתכלת אחורה
לא מפחדת לא מתביישת
חכי לי יקירתי
אני יודעת, גם את מתרגשת
|
זה שוב אותם הרגעים שהשמש מחייכת
העולם ניראה נחמד
ובא לי ללכת
למקום קצת שונה
למקום קצת חדש
למקום אחר
|
היא סך הכל ילדה אחת קטנה
שבחרה לא לחיות
היא לא מושלמת
ולא שונה
נעולה בתוך קופסה
מחפשת את הדרך בין אכזבה לאכזבה
|
לא רחוק מעיירה אחת קטנה, בתוך לב יער
אדמה מכוסה בשלג צחור, ועלים כתומים של שלכת
גן עדן למתבודדים, שמיים תכולים מלאים תקוות
שקט, דממה, ורק עורבים שחורים צועקים ברקע
קרע, קרע
|
הדמעות שזולגות על לחייך
ואני קוטפת אותן אחת אחת
הדמעות שזולגות על לחיי
ואתה לא יודע מה לעשות
|
להושיט את היד
לגעת ב"נועד"
כי כבר לא איכפת
מאף אחד
|
ריח תמימות, שאריות של מתיקות, אני, אתה
שבורים עכשיו על הרצפה
|
אני ערומה עכשיו
ועליי שכבות רבות
|
לפעמים אני מצטערת שהכל נגמר וחזר
ולפעמים אני רוצה שפשוט לא תחזור...
|
שוב מוצאת עצמי טובעת בים של הבטחות
שנשארות צעירות לנצח, לעולם לא מתקיימות
|
זה מקום מופלא
חבוי, מהעין האנושית
יש בו את הכול, יותר משמים ואדמה
|
היא נראית לי קצת מוכרת
אבל אני לא נזכרת
עיניים גדולות וחומות
ושתי שפתיים מחייכות...
|
משפחה מאושרת
ממש מהאגדות...
|
ובינתיים סתם כואב לי
למחות דמעות שלא נגמרות
ולקום כל בוקר עם לחיים רטובות
|
אני עדיין יושבת שם על אדן החלון
מחכה שתחזור
|
והחיבוק שלך
עכשיו ניראה כה רחוק
כן גם החיוך שלך
מעולם לא ניראה כה מתוק
|
אני פורשת כנפיים
וממריאה לשחקים
לא מרגישה דבר
והזמן נעצר
|
פתק קטן וסגול על המקרר היא השאירה
מסבירה שהיא לא מנסה להעניש אותכם
ולא רוצה שתסלחו לה
|
כשעמוק בתוך ליבם
הם יודעים שהייתה
בעצם רק צל
צל של ילדה.
|
טיפחתי חיים חדשים
השקיתי
נטעתי
ודישנתי אותם שיהיו מושקעים
|
וקשה לי להודות
כי יש המון בעיות
ויש המון סודות ובכי ודמעות
|
אחרי כמה חורפים, נתקענו בכתוביות, ואתה עדיין חושב שאתה
מביים
אבל אני כבר זכיתי באוסקר.
כי היית בשבילי הסרט הכי טוב שנוצר, הסצנות הכי אמתיות שהרגשתי
|
הכל כתוב הכל רשום
ואני חיה קו עקום
עד ליום שבו יתיישרו קווי
ויאבד שביל חיי...
|
פחדיי מתרכזים בעיקר בחסרונך שם.
אני לא מאמינה שאסתפק לשמור עלייך מלמעלה,
כי לעבור יום בלי החיוך שלך הוא עינוי.
הקול שלך הוא שמעיר אותי, לא השעון.
|
הגיע הזמן שאחיה את חיי
לפני שיאבדו עקבותיי
וימצאו אותי מתה
עם שיר אהבה לרגליי...
|
פשוט כמו שזה נשמע
בלי מילים מיותרות
בלי מחוות רומנטיקה
|
"את יפה כמו תמונה
כאילו מישהו בא וצייר אותך"
אז שימחק כבר
אני לא לראווה
|
רק אל תהפוך לעוד פיסה
שרצה סביב עצמה.
|
מצאנו את עצמנו בפאב בהרצליה
רחוק מהספר, רחוק מהסרט
רחוק מכל מה שחשבנו עליו לפני
רחוק, מכל מה שקורה
|
אני מפחדת מהרגע שזה יהפוך לבלתי אפשרי להיות בלעדיך, אני
נרתעת מהמחשבה שזה כבר קרה.
|
זרקתי את החכה למים לפני המון זמן
וגם כשהרגשתי שתפסתי משהו... רק אכלו את הפיתיון ודבר לא נשאר.
|
אולי מישהו אחר, חייל אחר, יראה את זה, ויציל את המצב לפני
שיהיה מאוחר מידי.
|
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
