|
יליד 1982. תושב של קריפטון- כוכב שלפי כל השמועות
כבר נכחד. נתן לעצמו את שמו בגיל צעיר ומאז מנסה
להלחם ולהתמודד בו.
להיות סופרמן, זה להיות יותר פיסי מאדם. כך חשב. אחר
כך גילה שלהיות יותר פיסי, עושה אותו פחות אדם.
להיות סופרמן, זה לדעת מה הולכים אנשים סביבך לעשות,
כך חשב. אחר כך גילה שלדעת מה אחרים הולכים לעשות
פירושו לרוב לכפות על עצמך דרך הבנה מסוימת של
מעשיהם.
בחצי הדרך אל האושר... אני רץ
|
כשאתה ברמת כוכבות כמו שלי, כשאתה מצליח להוציא את עצמך מהחרא
הכי גדול של החיים ולהפך לשם נרדף לכל מה שטוב בחיים, להיות
מיליונר, להיות מוכר, להיות סופר סטאר, אפילו גורו - אז, אחד
הדברים הכי אלמנטריים הוא שיעשו עליך סרט. ולמה לא בעצם?
|
הסתובבתי בכלל בקיבוץ, שעתיים וחצי בטרמפים משם, כאב ראש חזק
מכה בי ורגליי עוברות ברפרוף על פני האספלט. זה היה חודש כמעט
אחריי, אבל הזמן לא באמת משנה, לפחות לא כשמדובר בזיכרונות.
|
המחשבה קפצה לי לראש כשישבתי בשירותים. אני לא אומר את זה כדי
לרדת נמוך או סתם להגעיל, פשוט אנחנו מבלים (?!) בערך ארבע
שעות שבועיות בשירותים, לפחות. ארבע שעות זה לא מעט זמן, והוא
זמן מחשבה מושלם, במיוחד לבעלי סדר היום העמוס.
|
כשנזכרתי כבר ישבתי על מזח מעל לקצה של הים הכי קטן ומלוכלך
שמדינה שלמה יכולה לשתות ממנו וגם לצאת אליו בשבתות. לקח לי
שבוע כדי להבין ממש את פשר החיבור, כבר מזמן אין לי דמעות וכבר
מזמן אין לי אותך. וזה, אחרי הכל, לא מפתיע.
|
בגן היינו שותים מיץ פטל בכוסות עבות מפלסטיק. זה היה בגלל
שנפשנו נחשבה לשבירה ועדינה ואנו בהתאם נהגנו לעיתים קרובות
להשליכן באוויר או זה על זה בכל פעם שסדק כלשהו איים על עולמנו
או סתם כשהתחשק לנו.
|
אי אפשר שניפרד.
נכבלנו זה לזו
זו לזה.
וארשתיך לי לעולם
|
החומוס תופח לאט בקערתו
מחושים ירוקים נרמזים בבליטות
|
פסי עננים כקעקוע בסינית
על כתף צחה, חשופה.
|
בוקר שישי בחולון
שנינו יושבים על המיטה,
את בגבך אליי.
|
ברפרופ עדין על טבורך
עם כף ידי, באגב,
נקשר ביננו קשר של כאב.
|
מיהו החולף ללא קול בכבישים,
הנוקש תיק-תיק-תיק על מרצפות?
|
כאב עצבים חשופים מכהה לסירוגין
שטף דאגות ופחדים עובר כחוט השני
דרך קצות האצבעות
|
אני רוצה עיניים כמו שלך,
לא אחת ככה אחת ככה
לא עיניים לונה גל
ודיוויד בואי וחתול
|
בזמן השיחה מישהו במעגל קלע צמה
אפורה ודקה משאריות חוט סריגה
קשרתי אותה סביב קרסולי
והסתכלתי עליי,
לראשונה מזה זמן רב
נהניתי לראות חלק מגופי
|
האינסטינקט שלנו מכיר את חוק מרפי טוב מאיתנו
ויודע מה באמת טוב, אולי.
התעלמתי ממנו. הטפתי לי בגרות.
נטפתי מזעה
|
העיר הזאת זרה לשנינו.
רוב הערים כאלה
אך בזו אנו נראים כתיירים-
|
...להדגיש בעט עקמומי
את הניגוד
שבין גדר התיל
לחול הים...
|
בלילה רוח קרה מהים נשבה.
ערפילים מכסים וחולפים,
כקיטור של רכבת ישנה חולפת
|
כל הדלתות פרט לשלך פתוחות
כל החלונות נחים מתחת למיטות
|
אתן לך כל שנתתי לך
ואת כל שנתתי לנו.
כל שתוכלי לשאת.
ספרי השירה
המדפים התלויים
השמיכה הרקומה, המנורה
|
מיום ליום
סביב שולחן הישיבות
(ושולחנות בתי הקפה, ובין קירות ישנים בת"א)
הגבולות ביני לבינך משורטטים בגיר לבן
|
לצימר עץ קטן בבית ג'אן
שם ההרים שומרים על השמיים במקומם -
מעלינו,
בסמטת בתי עמודים ערביים
|
נסגרתי בחדר.
אני והמזגן.
אור קטן ודף ועט. אולי גם ספר.
אבל השיחה באה אליי.
|
לא כדי לברוח
לא "ליתר ביטחון"
לא כדי לשגות בהזיה בעת בהייה
רק לזכור שיש עולם, ושכאן אני
|
אינספור כוסותה ועוגה
על בסיס קימה מאוחרת
מוספי שבת מדכדכים
ותשבצים על ספה
|
"תכתוב לי שיר אהבה בעין גדי"
אמרת לי בטלפון, בלילה
|
בוקר של חמסין
מבין כמה הגיוני
למות בתמוז
|
בלילות אפלים וקשים, כמו בלילה הזה
אני ניגש לתיקי הכבד, זה ששמך
רשום עליו
ומדפדף.
יש שם רשימה של פגישות, יומן ארוך שנים של מפגשים קצרים
ומוזרים
ומדהימים
ומתוכננים
ולא.
יש שם את
|
אוכלים כמה שרוצים (גם כשלא רוצים). אוכלים בלי לעשות חשבון,
כי הרי ברור שנקיא את הארוחה הזאת, וגם את הבאה.
עניין הטעם. החלק בו הכי נהנים מהאוכל הוא בעודו בפה, קרוב
לבלוטות הטעם. כשאתה מקיא באופן קבוע אתה אוכל מהר ולכן ההנאה
מהאוכל היא פחותה, לפחות בדרכו פ
|
ראיתי בתחנה המרכזית
מוכר קסטות מזויפות
שנראה לי מוכר או מוזר
|
ומתי כן טוב לכם? אה? מתי אתם מרגישים טוב? (שוב מחכה) נו, אתם
רואים? בגלל זה. סיבה מספיק טובה? לא? לא שמה עליכם זין. אנשים
אימפולסיביים לרוב לא שמים על אף אחד זין, (מהרהרת) אלא.. אלא
אם יש להם דחף פתאומי לשים פתאום זין על כולם, מה שלא סביר
שיקרה.
|
|
|
הסלוגנום
האנושי!
ד"ר מישה רוזנר,
בעוד איבחון
מצער. |
|
