ילידת ה' באייר ה'תשל"ד.
פרובינציאלית מהדרום ובנוסף למחדל האישיותי הזה היא
גם דוסית כזאת, שאומרת אלוקים עם ק'.
מורה ומחנכת בישראל (ונחשבת "קולית" למרות העובדה
הזאת)
טיפוס כזה של מדריכה בתנועת נוער (בני עקיבא, למי
ששואל). יש כאלה שלא ממש אוהבים את הטיפוסים האלה
אבל... היא באמת נחמדה.
אה, והנה שוס- תלמידיה בין היוצרים.

''את אחל'ה גבר'' "שעה? ש ע ה ?! יקירתי, אנחנו צריכים לבדוק מה פשר הדרדור במערכת היחסים שלנו. פעם היית מקדישה לי יותר..." היא חייכה לעצמה. הוא דווקא בסדר. מזל שיש לו חוש הומור נפלא בתוך הדבר המבולגן והמוטרף הזה שנקרא "החיים של ירון".

אפור עכשיו כשהשמים אפורים וכל צבעי היקום אינם הם אלא ורסיה קודרת שלהם אני מרגישה כה קרובה אליך. כאילו שדווקא באפור הזה יש אמת גדולה

בוקר יום ו' אויש. הוא הביט לעברי. הרכנתי ראש במהירות לעבר "תולדות ימי עם עולם" של דובנוב (מתי הספקתי לפתוח את דובנוב?), וכדי לשכנע מישהו, לא משנה מי, ברצינות התהומית שלי לגבי החומר שבו אני מעיינת- התחלתי לקשקש נמרצות על גבי הדפדפת שמולי. הבחורה בינתיים נפרדה לשלום

טעמים הייתה ערבוביית טעמים עכשיו. חריפות. מאיפה החריפות הזאת? מדוע צורבות שפתי? גבות מכווצות. מנסה בכל כוחי להזכר. כלום. פקחתי עיני שנית, אולי כדי למצוא מענה במרחבים המוכרים כל כך... החריפות לא התאימה לי לכאן. כמה צינית שאני- זה לא המקום בו הסארקזם שלי בא