|
משהו קטן, מילים שתמיד מרעידות מחדש:
ספר שירי הלבן / רחל
צריחות שצרחתי נואשת כואבת
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת שירים מלבבת
בספר שירי הלבן
כל מכאוביי לא גיליתי לרע
נחשף החתום בי באש
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש
נולדה בקיץ 1981, אבל תמיד הייתה ילדה של חורף.
כותבת מתמיד, מה שבא ולפעמים גם בלי צנזורה.
מקווה להעלות למישהו חיוך, אולי אפילו יותר, דמעה
בקצה העין, נגיעה בלב...
מודה על כל תגובה ותגובה, בעיקר על אלה המבקרות
והמשפרות
ואם כבר קראת משהו עד הסוף... כל מילה שתיכתב לאחר
מכן תיקרא בשקיקה
אה, ועוד דבר-
בבקשה, תקראו לאט
תהנו !
בזמן האחרון ממש קשה לך להוציא אותי מהראש. אני כל הזמן איתך.
נמצא ולא נמצא.
|
היו לו עיניים חומות גדולות וריסים ארוכים. היא הורידה מבט אל
כפות ידיו שנחו על ברכיו והתעניינה באצבעותיו הארוכות. בדמיונה
כבר ראתה איך האצבעות הללו מלטפות את עורפה, כתפיה וגבה...
|
מעולם לא הייתי זקוקה למשהו מיוחד על מנת להידלק על מישהו.
לעיתים, מספיק היה לי מבט ממושך (בערך 3 שניות...) או קריצת
עין. חיוך היה דבר נשגב, מן אישור סופי כדי להחליט ש"זהו זה,
איתו אני מתחתנת".
|
להילחם בטחנת רוח. זו בדיוק ההרגשה שלי עכשיו. להתאמץ, לרוץ,
לשאוף, לכבוש, אבל את מה?, את מי? ולאיזו תכלית?
|
ובימים היא עדיין מחפשת אחריו. תרה בעיניים יודעות- לא יודעות
אחרי כל חייל. למרות שעברו שנים מאז, והיום הוא ודאי פשט כבר
את הירכית והנעליים האדומות. אבל עדיין. התת מודע שלה עושה זאת
בלי רשות, או שכבר לא איכפת לה כל כך...
|
נעמי התיישבה לידי, הביטה בעיני ואמרה: 'אני לא יכולה להיפגש
איתך יותר. אני דתית מאוד ואין סיכוי שמשהו יתרחש בינינו'.
בדיוק במילים הללו. עברו כמעט 25 שנים מאז, ואני זוכר את המשפט
הזה כאילו היא אומרת לי אותו עכשיו.
|
"מלכה שטרן", יהיה כתוב על המצבה שלי. כמה שנאתי את השם
"מלכה"! אני מקווה שההורים שלי יהיו חכמים מספיק כדי לכתוב
"מלי", לפחות בסוגריים, כי ככה קראו לי באמת, ואוי ואבוי למי
שקרא לי אחרת. "1995-1979 בת 16 במותה. ת.נ.צ.ב.ה".
|
תמיד אמרתי שאתחתן עם עומר. או עומר או עמרי. אין אפשרות אחרת.
"הכל בגללה" אני מחייכת לעצמי ביום קיץ חם באמצע יולי. יולי של
ת"א, לח ודביק, אין גרוע ממנו. בכל מקרה, עכשיו כשאני חושבת על
זה, הכל בגלל זיווה...
|
אני פוקחת עיניים ושפתיי נמתחות מעצמן לחיוך נבוך. אתה נושק
ברפרוף לשפתי העליונה, כמו בודק את השטח, ממתין לאישור המראה.
ואני, שכבר מזמן רציתי להעניק לך אותו, פושקת את שפתיי, מזמינה
אותך...
|
בדרך למעלה אני פורצת בצחוק מתגלגל לשמע בדיחת קרש שלך. אתה
מביט בי בעיניים שובבות כשאנחנו יוצאים מהמעלית ואומר "ששש...!
יש לי שכנים זקנים עם שינה קלה... את עושה רעש...!"
|
הוא תמיד היה איש של דרמות. איש של סיפורים גדולים, של
סנסציות. איש ששום-דבר לא באמת מספיק לו, בטח שלא ה"חיים"
שהכריחו אותו לחיות. בטח שלא ה"חוקים" שנכפו עליו מכל כיוון
אפשרי בערך. אבל זה, כמדומני, נושא לסיפור אחר לגמרי.
|
אם תאהבי אותו גם כשיאהב אחרת;
אם תדעי שמשאלתך הגדולה ביותר היא שיהיו הם יחד;
|
הוא אמר אם תלכי אחרי
גם קטיפה תלבשי וגם משי
|
כשאני איתה העולם נשכח ממני. כשאני בלעדיה העולם שוכח אותי.
זונח אותי בצד וממשיך להסתובב לו, בלעדי. מנסה להצטרף, להוציא
אף מעל המים הקפואים אך מתקשה. כשהיא חוזרת, מחייכת את חיוכה
המקסים, אפשר לנשום בקלות שוב. בלעדיה אפילו הנשימה קשה עלי.
כמו אבן על הלב, מעי
|
עצוב. עצוב בעיניים, בלחיים, בשפתיים, בעיקר בלב. עצוב באצבעות
ובפרקי הזרועות. עצוב בראש ובעיקר בלב.
|
אז מה אתה רוצה ממני בעצם? מה ? אולי תגיד כבר? ואם כלום אז
תגיד גם את זה! לא לימדו אותך אף פעם לומר לא? זו מילה גסה
בלקסיקון שלך?
|
שלג. חורף. הכל לבן ומושלם. כמו עוגת קצפת ליום הולדת שכיסתה
את העולם בצבעים אופטימיים.
|
|
|
קיץ 2001: מומו,
בנצי ויודל'ה
מראים לנו איך
עושים זאת נכון |
|
