|
ניר גולן רחוק מלהיות משורר, במובן המקובל של המילה.
כאדם ריאליסטי עם "שתי רגליים על הקרקע" מתפרנס ניר
מעבודתו כעורך דין, חי בעולם החוקים, התקנות ושאר
הדברים הברורים והמקובעים היטב.
רק בלילה, כשכולם נמים את שנתם, מתיישב ניר ליד
המחשב, נוגע בקלילות במקלדת המאובקת ונותן למילים
לזרום ממנו אל המסך: חופשיות, ללא מעצורים, ללא
מגבלות וללא חוקים.
מקווה שתהנו מן התוצאה...
אבל ההומלס הזה הוא שונה, אני מבטיח לך שהוא לא כמו כל אחד
אחר, ההומלס שאת רואה פה הוא מרצה בכיר מאוד, פרופ' אמריטוס
באוניברסיטה הטובה ביותר שיש: האוניברסיטה של החיים.
|
אחמד מוריד דברים מעל גבי. איזו הקלה, אני מרגיש משב רוח רענן
שוטף את דבשתי, למרות שאני יודע שאין כאן כל רוח, ושהרוח
היחידה שאולי מגיעה אל השוק היא רוח שיוצר מאוורר המסתובב לו
בשאון רב בפתחה של אחת החנויות האפלוליות.
|
מחר בבוקר הכל נגמר. שמונה בבוקר אנחנו מתייצבים בבית המשפט
עוטים חליפות כחולות כהות מעל חולצה לבנה, גלימות שחורות
תלויות ברישול על כתפינו ותיקים עבי כרס בידינו.
|
אני חושב שבדף הזה הושקעו לפחות מאה שעות עבודה. אילו הייתי
בעל מקצוע אחר יכול להיות שהייתי יכול לחייב לפי שעה ולעשות
המון כסף, אבל אנחנו המשוררים מחייבים לפי מילה, ואין הרבה
מילים, מה גם שהתשלום עבור מילה הוא מתחת לשכר המינימום.
|
מלמוד גרם לו להתנתק משטף הרחמים העצמיים שפרץ אל תוכו, שהרי
מלמוד היה אומן ציידי האספקלריה של האנשים הפשוטים, כאלו שאהבו
פעם אחת בחייהם ועתה הם מצויים בתוך סבך של מערכת מסובכת של
יחסים שלא מתאימה להם, עושים פרנסתם בקושי רב מעבודות של יום
יום...
|
בימים הראשונים של התערוכה התעורר ויכוח בין השוורים על מיקומם
בשדרה. כל אחד מהם ידע לשבח את המעלות הנשגבות של קטע השדרה
שבו הוא ניצב, היו שהזכירו כי החלק התחתון הוא החלק שבו התרחשו
כל האירועים החשובים של המדינה שבדרך.
|
בידי האחת ויסקי זול ובשניה מזכרת
ושביבי אבק בהמוניהם מציפים את שערי
כמו שלג בסרט הוליוודי מצהיב
כמו נביא בשערי העיר שלא תכניסהו אל בינות לחומותיה
|
ובשעת בן ערביים אפלולית למחצה
אבוא עלייך לעברך
בינות לקירות אפרסק רכים
וריח בושם מתוק של תשוקה ראשונית
|
אנחנו אבק דק שסופו להתפזר ברוח
בריכוז גדול שנותן לנו תחושת עוצמה ושליטה
יום אחד נעלם מכאן ואיש לא יזכור שהיינו
וכל השאר זה הבל הבלים וגאוותנות אנושית יהירה
|
כשפורצת דמעה רק הריסים יודעים שהיא ברחה
הלחיים יספגו אותה בשקט אין קול
לא יספרו לאף אחד שהגיעה לבקש את חסותן
והן עצרו אותה מלהגיע לפה ולחזור חזרה לתוך הגוף
|
אני תוהה אל קול הענות החלשה של זריחת השמש
המסתירה את הדרה בינות לרסיסי עננים אפורים
ומתביישת, כן מתביישת ונחבאת את הכלים
בחוסר אחריות של מי שעוד נכונה לו אריכות ימים
|
אין תכלית, יש רק הדברים הקטנים והזניחים
המתיימרים להיות תכליות מבלי שקיבלו רשות לכך
יש כלום אחד גדול המשתרע מקצה היקום ועד קצה
והאמת שאין גם קצה, הכל גמיש
|
האם בכלל מגיע יום שכזה
או שחיינו הינם כבאותו המחזה
שכל המערכות הן ממש אותו דבר
ורק הסוף - תמיד הוא נמהר
|
אז הגשם יתחזק והרוח תנשוף בתוככי משרוקית האשליות
ומחשבותי לא יהיו עמי עוד ואולי ידאו מעבר לשעות הקשות
וירחפו מעל נוזלי הגוף העכורים ושדות אדומים מכלניות
אל מחוץ לאקומניה השקועה במאבקי המעצמות
|
היא ישנה עכשיו ועיניה עצומות
כל כך קרובות הן כל כך שלוות
ואני שבעיני אנוש מביט אלפי שנים
שוחה בהן בשקט אל תוך הערפילים
|
אני כלום בשבילך
את מצחקקת מאחרי גבי כאילו הייתי אויר
את קוראת לי כשרע לך ואחרי שתי דקות
מתייחסת אלי כזבוב על הקיר
|
אנשים עשויים משברי געגוע
לכן הם מדוכדכים כשמגיע הסתיו
ומשתכרים עד אבדן זכרון בבתי מרזח מהוהים
מחכים לבוא הבוקר שיציל אותם מעצמם
|
שחיטת פרות
קדושות אבל לא לצורך אכילה רק לצורך פשיטת עורן להכנת ארנקים
חומים תפורים
יפה
|
בתים כהים בעיר זרה
ואין עוד שמץ של מנוחה
וצעדות של המונים רק שקט
מאיים להתפקע מכל עבר מכל פינה
|
גבר מאוהב מסתובב שיכור ברחובות
מתנדנד אל תוך טללים של בוקר אדמדם
אוכל כמו נזיר פרנסיסקני שכלא עצמו במנזר מרוחק
משרטט איורים חסרי פשר, חסרי טעם חסרי מנוחה
|
מה כבר ביקשתי שיכולת ליתן לי
את עיניך שיביטו כאילו את ממשות
בעולם של כלום או של הכל ולא הכל
ברגע של אוושת דיכאון חד גונית מלטפת?
|
צמדים צמדים
לבאר הם נכנסים
מתיישבים ליד שולחן
ואת האיש על הבר עוקפים
וזה אני
|
היכן מסתתרים האנשים הבודדים
כשהגשם מתחיל לזלוף
האם בין חריצי המדרכות הם מתאיידים
מזדווגים עם הטחב והאזוב?
|
ואולי כל כך רצית לחבק אותה
להצמיד אותה בעוז אל לוח ליבך
ואולי נרתעת ואולי היא התביישה
אלוהים יודע למה הומצאה הפגישה הראשונה
|
הלילה ירוצו טיפות באויר הקר
הם ירדו לאדמה מבלי לחשוב מבלי להכיר אנשים
טיפה של גשם נקוות בזוית פי וטעמה מר
אני מרגיש את הגשם מפלח אותי כמו אלפי סכינים
|
הדקות הנספרות במבזקים לא מובנים
הם האינסוף של הסופיות הבלתי נתפסת הבלתי מופסקת
והיא שאינה יודעת לקרוא אותי מבין השורות הנצחיות של המילים
לא תדע לקרוא אותי אף מבין השורות המתכלות של החיים
|
השגרה מוציאה אותי להורג
לאט, היא אמרה
לאט... ואני האטתי כמצוותה
|
אפשר אחבק את גופה הרך ואעביר יד מלטפת בשערה הכהה
אנשק את עורה הבהיר וגופה יצטמרר בידי בעונג ראשוני
נתחבק, נתמזג, נתנשק או סתם נשכב
האחת ליד השני או השני בתוככיה של האחת
|
היו היו פעם שלוש נערות צעירות
האחת זהובת שיער, עיניה כחולות וחמוקיה חמודים
השניה חריפת לשון ושכל רב ששמעו יצא למרחקים
והשלישית - זו שנותנת
|
חום גופה משנה אצלי דברים בחשיבה
כמו ברזל שמותך במגע עם אש
נשיפתה על צווארי מסחררת אותי רכות
אולי שוב אשן, אך המחשבות אינן מרפות
|
זוחל העולל אל החושך הקפוא
אוחז זרעי אור מחייך באומץ
והיא נמוגה אל תוך ערפל כחלחל
שאריות עשן מיום האתמול
|
נוגע בנימיו מלטף את הבשר הרך
צימרור מבושם עונג לוחש אליו
רטוב ממחשבה עליה ביום שכזה
שלא ייגמר העכשיו בעוד עכשיו
|
תביא משהו מהמטבח היא אומרת
ואור עז בוקע מדלת חדר השינה
זה האור של המקרר שדלתו נפתחת
או האור שבעיני כשאני ממלא את בקשתה
|
הגשם שאך עתה ירד מהשמיים נותן תקווה של משהו חדש ונקי ואחר.
אולי מחר חדש אולי מחר כבר אין, נראה שהגשם ייפסק או שימשיך
לעד לזמזם.
|
אני שטעמתי את שפתותיה המפתות
ולמדתי טהרתם של נוזלי הגוף
חשתי פעימת לב אמיתי מרעידה את חזי
ידעתי אולי אהבה אמיתית
|
אני משנן שיהיה טוב - הבטחה מוכרת לעצמי
אני בטח לא משקר אני מתכוון לזה מכל ליבי
ואם אני לא בטוח באף מילה יש ערובה עמדי
השמיים כחולים, השמש זורחת - זה חייב להיות אמיתי
|
למרות ניחוחות של בושם עדין המגיעים אל אפו ממרחק
זה לא הזמן לכיבוש לבבה של אשה ענוגה
זו העת לאחוז בחרב ולעטות שריון
ולתרועת חצוצרה להסתער למלחמה
|
שוב יום כיפור, כמו יום כיפור ההוא
שקט
עוד רגע ואיוושת העלים יחתכו את השקט הנורא
וכוחות של נמלים ועכבישים יסתערו על יעד מבוצר
|
חולפים על פנינו מבקרים או אולי
חולפים קופים על פני המבקרים
אנשים שבכלוב או קופים שעל עץ
מה זה חשוב מי מתרגש
|
היית לי רגע טוב אחד שנשימתו ארוכה
עשית אותי מאושר ולו רק לדקה
ואני ידעתי את ההוד אך הייתי נכלם
כמו תינוק שאך זה עתה נולד אל העולם
|
לידי ליליאנה, עד כמה שמך נערג
אף שאינך כאן אני זוכר הכל
את חרוזי אקפל ואכניס לבקבוק
אשלח אותו אלייך על פני הים הכחול
|
עדיף כבר אסיר בשלשלאות ברזל
גופו מיוסר אך נפשו חופשיה
מאזיקים מדומים של מוח כבול
מבוכה מטופשת
|
מנסה שלא להבלע בהמולת האנשים שמסביב
אני מודה לך שהזכרת לי שהגיע כבר אביב
|
מוסיף סוגריים לאבות ישורון
ככה קטנים כאלה ליד השורה השלישית לפני הסוף
תוחם את הכל במן הערה קטנה של מילה אחת
שאין בלתה (האמנם).
|
אבל אני ספקן בלאו הכי ואיני מחזיק מעקרונות אנושיים
אני שבוי בתת עקרון האהבה
שמייסר את ימי וצובע את לילותי בתוכן ממשי
אני מביט בך ושוכח את עצמי ואת רצונותי...
|
לילה, אור רך מזדחל מחרכי התריסים המוגפים
מטייל על גופה העירום ורומז על קימוריה
רגליה מפושקות, עיניה גדולות מביטות בי במבט מזמין
ואני, מחפש משמעויות בעולם שאין בו כלום
|
מי את
שנוגעת כך בלילותי
בעברך ביעף מעל עפעפי העצומים בלילות הקרים של הגשם
ונוגעת במחשבותי בעדינות בבוקרו של יום מפרך עת אני עוסק
במיליוני טרדות גשמיות
אך חסרות רלבנטיות בעולם הממשיות
|
מי תשכב עמי הלילה
תחמם את יצועי בגופה הענוג
ותלחש באוזני מילות אהבה ענוגות
שיתנגנו באויר הספוג מריחות הגוף
|
צללי ערב מתקרבים אל תוך ערפל חושי
כשנפרדנו - היא ביקשה לא לחשוב עליה יותר מדי
הבטחתי לא לצייר את תויי פניה מול עיני
הבטחות צריך לקיים, תמיד ובכל תנאי
|
השקט מאיים להתפרץ לעברי כל רגע אמרתי
הוא מפחיד גם אותי היא ענתה בלאט
ושנינו הסתגרנו במלון דרכים זול מתעלסים כל הלילה
בורחים מהמציאות שנקשה על הדלת עם אור בוקר ראשון
|
ואני שחווה בדידות כבר חמש מאות שנים
מנסה נואשות לשים יהבי על חמש מאות מילים
מחפש גרגרי מלח בינות לחומות הים
מלקט פיסות, שברי מילים, חיים שלמים
|
מתוך האינכלום חייך אלי האור
הוא ציווה עלי לשכוח את כל מה שבשחור
אהבתי את דבריו אהבתי את משמעותם
של כל הדברים הקטנים שמעולם לא התעכבתי לידם
|
רגע לפני הפריצה
או רגע בטרם דעיכה
או שכבר הייתה פריצה ולא נודעה
או שכבר באמצע דעיכה
|
שני עיזים
הר אחד
שום דבר שהייתי רוצה לזכור
בסוף היום
מתנתק
|
אחשוב עליה בטרם אעלה על יצועי
היא תופיע בעיני ותגע בי קלות
עכשיו היא כותבת שירים עבורי
ואני כל כך לבד שוקע בלילות
|
כשהשעון מורה חצות
אני מחפש את סינדרלה
זה מן הרגל מותנה כזה
או סתם כמיהה לרגל שתכנס לי אל תוך הנעל
|
הסתיו שתקף את חיי פתאום
גורם לי רצון למשטחים ירוקים
לריח דשא קצור עם בוא האביב
לגעיית פרות ולציוץ ציפורים
|
סתם ישבתי
לא עשיתי דבר
דחיתי הכל ליום המחר
סתם ללא משמעות
ישבתי, חשבתי...
|
עוד דקה והטלפון יצלצל
רק עוד דקה
כך כבר שבועיים אני מחכה לה
כולי יאוש
כולי זעקה
|
לו יכולתי לבוא אלייך לעת ערב
לקלף את שכבות הבגדים הקפואות מעלייך
לחדור תומתך כמו בעת רחוקה
להתפייס תוך מסע אל ארץ התשוקה
|
ערב פסח עוד לא חלף ובחוץ יורד ברד
כאילו נהפכו סדרי עולם וחושך יורד על הארץ
ובחוץ שיירות של טנקים ורכב משוריין
כמו אז, כשפריחת הדובדבן התערבבה בדם צעירים שאינם
|
היא כותבת על פריס, רומא ושוק הכרמל
בפשטות כמו ניצבו הם יחדיו באותו המקום
היא חותמת בנשיקה ובציורים קטנטנים
אני שב לשקוע בחלום
|
צלובה את בין ערביים
לכודה בין קדקדי המציאות לחלומך ההזוי
הבזוי
המצוי
שהיה מנתק אותך מהזיות העולם הזה אילו יכול היה
ומעבירך על אמת מוצקה ולא נשלטת
|
והרוח שוחקת את בשרנו הרוטט
ולפעמים תאוות בשרים ולפעמים מילים
פחות מכפי שתכננו יותר ממה שהשלמנו
סיכומי ביניים, בכי ומשבר
|
ועוד רגע תבוא השמש אל העיר
ולפתע הציפורים יתחילו לשיר
והדשא ירוק והאויר נקי
איפה את עכשיו למה אינך איתי?
|
היא לא אהבה את זה ובכיתי
כמו שרק גבר מבוגר יודע להזיל דמעה יחידה
חשבתי שאולי יבוא כבר הדבר האמיתי
כך שלעתים אני עדיין מחפש מילה טובה
|
איפה היית יוליה כשאיווה אל הדופק
הפועם בעורקייך ומחמם את ימיו
ולבו הקר כקרח שריק מדם אדם
ועדת הזאבים המייללת בכיכר
|
היא רוצה להיות סופרת
בינתיים היא זונת צמרת
היא לא יודעת שהיא זונת צמרת
היא חושבת שהיא סופרת
|
עוד מעט וגופך ירעד בעדינות
ואולי אדע ואולי לא
אוכל לעצום עיני ולהפליג רחוק, רחוק
אל עמקי גניחותייך החרישיות
|
סוף העולם קרב רק שאיש לא מרגיש זאת
אנחנו רקדני פומפי בשמש בהירה
אנחנו מוזגי בירה לכוסות רוח שקופות
אנשים שמחפשים מה שאין בהוויה
|
היום שברתי מוסכמה
זה לא היה קשה במיוחד
קצת לקראת הסוף הייתי צריך להפעיל לחץ
אבל חוץ מזה היה קל למדי
|
אני חש את הטעם את גופך הנלחץ אלי
מבעד לחולצתך הרגשתי את החום
האם ליבי פעם באותו רגע האם הרגשת
אני שוקע לאט לתוכו של חלום
|
שימי אותי בצנצנת
ותסגרי היטב את המכסה
שהאוויר לא ידלוף החוצה
אחרת אחנק, אקמל, אמות
|
שמש נכנסת מבעד לחלון
ואני מתיישב לכתוב לי פזמון
זה זמן מצויין לכתוב שיר חדש
שבמקום רציני - יהיה מטופש
|
זה שלושה אמשים שאין כוכבים
רק עבים שחורים מקדירים את הרקיע
מסתירים ערוות הארץ
המתבוססת בהיגדים חסרי חשיבות
|
זה זמן רב שגופי מתייסר בצמרמורות עדנה
של מחשבות והזיות שווא על פניה וגופה
שוב מתנתק מן ההווה שוב נסחף בלי הכר
אל מחוזות הדמיון הרחוקים ואל חיקה
|
אני מחשב קיצין שעוד לא באו
|
תמונה ממלחמה, שני חיילים ירוק וצבעי הסוואה והעולם סביב
רוגש, מוחא כפיים מעודד צועק כשצריך מעניש אם נכשלת
כמה חלקים של גוף לא חשוב העיקר להמשיך במאמץ המלחמתי לנצח
בכל מחיר אסור לאכזב את היציע הם שילמו הרבה עבור הכרטיס
|
אז נניח שהבאתי לך שושנים בשבת
באמת, בואי ונניח שעצרתי אצל חיים בפינה
ואמרתי לו: "תן לי את העשרה הכי יפים שלך"
לא המחיר לא חשוב, מה זה כסף מול אהבה
|
יש הבדל תהומי בין להביט באנשים אחרים
ולא להבין איך המשמעות מזדחלת לאט לתוכך
לבין להביט במראה בבוקר
ולנסות להפיק מזה משהו עבור עצמך
|
אני בא משום מקום והולך ללא כלום
באמצע יש קו ארוך וחדגוני של דברים שאינם מסתדרים עם המהות
הבסיסית, מסוג רגשות, אכזבות, אהבות ותקוות אך גם פחדים ויאוש
המכרסמים בכל פה
|
כמו עכביש לטוות קורים בשמונה רגלים
לגשש אחר טרף מזדמן שבמקרה יחליט לעבור מתחת
לעץ שלי[
סבלנות, אני משנן לעצמי, שב בשקט...
|
ואכן, זו הרגשה נפלאה לדעת שאינך יודע הכל. זו הרגשה שיש בה
ענווה מצד אחד ואופטימיות גדולה מן הצד השני. כל יום שעובר
גורם לך להיות שקול יותר, מדוד יותר, חכם יותר ומשלים עם מר
גורלך.
|
|
|
