|
וזה וזה וזה.
בלילה נרגילה, אחר כך הולכים לישון. את מחבקת אותי ולוחשת לי
מלים של אהבה והלב שלי כמו מושך אליך.
|
וכל אדם יש לו כנרת על פני האדמה.
|
את יום ההולדת שלי עשיתי במחלקה הפסיכיאטרית. זה היה כשאנשים
כבר הפסיקו לבוא, ואחרי משבר נורא, ולמרות הכל, כבר הייתי בדרך
החוצה. לא הצלחתי, או לא רציתי, לזכור איך היה בהתחלה. לקח לי
הרבה זמן. אני כותבת את זה חמש שנים אחר כך. כל הנסיונות
הקודמים שלי נקטעו
|
אינני נעצרת לרגע. ציפיותיי ממך גבוהות. אני רוצה שתגידי לי
הכל, מה את מרגישה, על מה את חושבת, האם ליבך עומד בקצב שלי?
והוא ממשיך להתגבר.
הים נשמע למרחקים, אותו ים שכל כך אהבת. אותו ים שבו היה לנו
קר, שבו התחבקנו, כי מן המים באת, ואל המים תשובי. ואני אלך
|
אני מתכסה בשמיכה ורועדת. היום רק התחיל.
בחוץ מישהו בוכה בטלפון הציבורי שיקחו אותו מפה.
בחדר לידי הרדיו דלוק. החזאית מבטיחה יום יפה. צאו לפיקניק,
היא אומרת,
יום מושלם לטיולים.
|
יש ריח של גשם באוויר.. הכביסה נרטבת מרסיסים של מים שמגיעים
מהרקיע רצוף העננים.
כלב שחור מרחרח את הדשא הקצר, מנסה למצוא חרקים איתם ישחק בשעה
הקרובה.
איש מבוגר יושב לו על המרפסת עם משקה אחרון של ערב, קורא ומחכה
שהשמש תרד.
תמונה של שבת.
|
''אור'', הושיטה לי את ידה ללחיצה... לחצתי את ידה ברוך והבטתי
לתוך עיניה, כמעט טובעת.
היא האדימה, דבר שהורגלתי אליו וחשבתיו לאחד היתרונות שלה,
היכולת שלה להביע בצבע את תחושותיה הכמוסות.
|
אביעד נהרג מפליטת כדור. זה קרה לפנות בוקר, בערך בשעה חמש.
בבוקר כבר הודיעו לנו על זה. אחותו היתה אחת מחברותי הטובות
ביותר. ישנתי אצלה כשהגיע קצין צעיר וחששן להודיע להם. אימא
שלהם התמוטטה על המדרגות ולא הצליחה להפסיק לבכות.
|
יודעת שכשתגיע אל אבן דרך מסוימת, תצטרך להפרד ממנו. הידיעה
הזו מעוררת בה רגשות מעורבים. שמחים- על ההקלה שתחוש וגם רגשות
עצובים- על הפסד של שותף לדרך ארוכה בחיים.
|
והיא עומדת שם, השיער הקצוץ קצוץ הזה בוער לי בעיניים, וכל מה
שאני מצליחה לראות זה מכנסיים כתומים וגופיה שחורה. והיא
גבוהה, ובכיס יש לה סיגריות.
|
ואני בחצאית ארוכה ובחולצה ארוכת שרוול. לא יודעת למה, אולי
בגלל שאמא של החברה שלי דתייה ואולי בגלל שאם כבר יצאתי
מהפיג'מה אז רוצה שבת כמו שצריך. וגומרת לאכול ושוב ברכת
המזון. וכבר לא מפתיעה את עצמי כשנושקת לסידור.
|
נהלך כמתים, יד ביד
בלי מילה
ועינייך מעלימות את עפעפייך הכבדים,
ונגיעותיך משתיקות, מאבנות, מקפיאות
|
אני יכולה להגיד לו הכל,
כי הוא לא יוכל להעביר את זה הלאה לחבר.
הוא עכברוש, ועכברושים לא יודעים לדבר.
|
דוממי את מנועייך,
הרפי את זרועותייך,
לשום דבר בטבע
אין מזג רע.
|
מה אעשה שתביני שאת האוויר לנשימה בשבילי?
הרי להפסיק לנשום זה לא פתרון...
|
דמעה שלי...
והפנים שלך... יצאו כמתוך ערפל, אור מתוך מסדרון אפל, של
חדרים איומים וניצוצות של אושר. היינו ניצוצות של אושר,
כלואים מאחורי סורגים של הגדרות...
|
יום הזכרון. עוד כמה דקות אני אסע לקשט לקראת יום העצמאות.
תמיד זה מעצבן אותי, הביטול הנוח הזה של יום הזכרון, כי מיד
לאחריו מתחילות החגיגות. ולי קשה להתנתק. כבר עכשיו יושב לו
גוש של דמעות שחונקות לי את הגרון, ואני יודעת שייקח לו זמן
להחליק הלאה לתוך הבטן של
|
את קוראת לעצמך מישהי שעוסקת בחינוך? איזו מן מחנכת את?
מחנכת את הילדה שלך לשאוף לנורמטיביות, גם במחיר האהבה? גם
במחיר האושר?
וכשיהיו לה 7 ילדים ובעל מקריח, את חושבת שאז היא תהיה מאושרת?
|
אתה מלטף אותי ביד לחה ומורח עלי את חוסר האונים שלך, לך
ממני!
אתה לוחש לי שאתה אוהב אותי ומנשק אותי. אתה באמת מצפה שאגיב??
אתה באמת חושב שאכפת לי עכשיו?
|
תוצר פגום של תא משפחתי רופף.
|
אני ממש משתוקקת שתרים לי טלפון, לצחוק איתך כמו פעם. להתבדח
איתך על אותם הדברים שרק שנינו נבין, עם עקיצות פה ושם, וזריקת
חלקיקי בדיחות שאין צורך לומר את סופן.
|
|
|
החיים הם כמו
כביש מהיר...
יש יציאות לכל
אורכו...
חברי המתנ"ס |
|
