|
כבר אמרו חכמים פעם ש"חיים ומוות ביד הלשון". אז
אחרי 27 שנים של מוות, של לשמור בבטן (או באין-סוף
מחברות עבות כרס) את מה שהיה לה להגיד, היום היא לא
מתחבאת יותר. והחיים ללא ספק יפים הרבה יותר.
כמה סיפורים היו לו לקיר לספר לו מישהו רק היה מקשיב. לו מישהו
היה בכלל שם לב שהוא שם, שהוא קיים. אבל ככה זה עם קירות,
רואים ואינם נראים. כולם נשענים עליהם. זה התפקיד.
|
אהבתי אותו כשהסתכלתי עליו מרחוק וכשהסתכלתי עליו מקרוב, אהבתי
את הדרך שבה הוא בלע אותי במבטיו, אהבתי את הרוך שבו הוא חיבק
אותי ואת העדינות שבה נישק אותי, אהבתי את הריח שלו, שהיה נשאר
על שפתיי ומטריף את חושיי במשך שעות...
|
אתמול נגעתי בשמש בקצות אצבעותיי
אתמול נגעתי בו בקצות חלומותיי
|
מה זה אושר, שאלתי את עצמי היום.
האם זה זוג היונים שעומד לו על אדן החלון בבוקר?
|
כמו גלים היו המפגשים שלנו -
באים והולכים, מתנפצים על חומות הבדידות והתשוקה.
בכל פעם שהיו מבטינו נוגעים,
היו השפתיים חשות את העינוי שבצמא
את הסבל שבהשתקקות
|
תמיד אהבתי ים. תמיד התחברתי אליו. תמיד הרגשתי איך לטוב ולרע,
העוצמות שלו מרגיעות אותי, משחררות אותי, מוציאות אותי החוצה
לחיים. הייתי חולמת בו, שוכבת על החול הרך שלו, מביטה במים,
ושואבת אנרגיות. הייתי באה, נושמת את מנת האושר המלוח שלי,
וממשיכה הלאה
|
אז מה אם קשה לך? אז מה? אז ככה זה. תתמודדי. תאבקי ותמרדי,
תתעקשי ותמעכי. בסוף תנצחי. בסוף זה יגיע את יודעת, השקט הזה,
המיוחל כל כך. השקט, שרק המחשבה עליו מותירה אותך בשיתוק
חושים.
|
אני יושבת על ספסל עץ בשמש תל-אביבית חורפית, בתוך גינה קטנה.
גינה מפוסלת ומגודרת היטב, בלב ליבה של העיר הסואנת הזאת,
מדגישה את הניגוד.
|
|
|
ישבתי וחישבתי -
הסיכוי שאני
אקרא סלוגן של
עצמי בדף האחורי
הוא
4,536,782,931
לאחד.
ואני עדיין
מנסה.
עוד אחד שמבזבז
שעות על גבי
שעות בצפייה
בדף האחורי. |
|
