|
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי.
זוהי הדרך שלי לבטא את מחשבותיי
אדם שיבין את יצירותי, יבין אותי.
היו היה שבט, שגר בקצה העולם. רחוק יותר מכל עיר או ארץ
תרבותית ומפותחת. אנשי השבט גם אף פעם לא חשבו שיש אנשים חוץ
מהם. ואם חשבו, אז לא מיהרו לבדוק זאת.
|
לאחר שאלוהים ברא את העולם, את אדם ואת חווה, נשאר לו מעט
חימר. אז אלוהים פנה לאדם ושאלו "אדם, נשאר לי קצת חימר, אני
רוצה לעשות למענך משהו מיוחד, מה תרצה שאעשה לך?"
|
בלילה, כשכולם ישנים, ברחובות העיר הקטנה מסתובב לו איש קטן.
מסתובב ומסתכל על שמי הלילה המלאים בכוכבים.
|
חבל שלא הבנו מהתחלה למה הכנסו את עצמנו. זה היה נוראי לגלות
את הכל בדרך הקשה. אך מי תיאר לעצמו שבדיחות פשוטות ולא מזיקות
יהפכו את חיינו לגהנום?!
|
."עוף! כמה שהוא מעצבן!!!"
"היום שוב הלכתי עם דני לסרט והוא פשוט נוראי!"
ענת הסתכלה על חברתה המתייסרת במין נסיון להראות מזדהה. האמת,
ממש לא היה אכפת לה ממה ששני מספרת.
|
מעניין איך כך זה התחיל? כשמסתכלים אחורה בזמן ההתחלה מתרחקת
עוד ועוד לקצוות הנפרמים של זכרוני האבוד. רק דבר אחד נשאר שם.
נשארו הזכרונות הרעים על האנשים האכזריים שאף פעם לא אהבו
אותי.
|
7/10/02 לפניי היציאה מהבית
נשארו רק עוד 3 שעות עד ליציאה מנצרת עלית והחלטתי שכאן זה
הזמן לפתיחת יומן המסע.
כולם מתרגשים ומצפים. אחרי ההכנה השנתית שקיבלנו, כולם כבר
רוצים לראות על מה כל העניין.
|
קול א': "בני האדם לא מעריכים שום דבר שעושים למענם."
(הקול הקטן בתוכי דגדג אותי קלות בבטן כדי לגרום לי לצחוק).
"בני האדם אוהבים רק לנצל, לקבל הכל מוכן על מגש של כסף בלי
לעשות כלום למען זה. אנשים כמוך עושים את העבודה שלהם בחינם
והם יושבים ונהנים מההצלחה."
|
היא רצה בלי לחשוב לאן. רצה כל עוד רגליה נושאות אותה הרחק
מהמקום ההוא. מהמקום הנורא ההוא שבו היתה קודם לכן.
היא לא חשבה על כלום.
|
הבית היה שקט. הורי הלכו לישון זה מכבר. אני אהבתי לשבת ליד
חלון ביתי ולהסתכל לחצר האחורית שלנו. תמיד היו לנו המון בעלי
חיים שונים שהסתובבו להם. עכשיו כולם ישנים. כולם חוץ ממני.
|
תמיד חשבתי שנועדתי להיות בודדה. זה פשוט היה אחד מאותם דברים
שיודעים עוד מהרגע שנולדים. מין אינסטינקט. איך לינוק, איך
ללכת, איך ליפול, איך לבכות, איך להפגע, איך שוב לעמוד ואיך
לעולם לא להיות מסוגלת להיות מאושרת.
|
זה התחיל כשהיתי כל כך קטן. רק בן 3. עדיין תינוק שרק לומד את
האפשרויות השונות שהחיים יכולים ומוכנים לתת.
|
אני לא מסוג הבחורות שיעברו על זה בשתיקה.
כולם קוראים לי חוצפנית בגלל זה. אייזיק אמר שהוא אוהב את זה
בי.
הלכתי לעבר ביתו. ראיתי אנשים מוציאים את הרהיטים מביתו. אנשים
גדולים כאלה. צועקים זה לזה הוראות.
|
לכל אחד יש צעצוע אהוב. איזה דובי או חייל קטן, בית בובות
מרהיב עין או אפילו מכונית חצי מתפרקת.
|
כשרצתי במעלה המדרגות לביתי, כלל לא ידעתי מה יקרה איתי בהמשך.
חשבתי רק על הבחור המדהים שמחכה לי למטה. אותו הבחור שפגשתי רק
אתמול. אחד כזה, גדול.
|
לפניי המון המון שנים, האדמה היתה מדבר. לא גדל שם לא דשא ולא
פרחים, ולא הסתובבו שם בעליי חיים או ציפורים.
ומי יודע, אולי האדמה הייתה נשארת כך לעולם אם לא...
|
פעם, לפניי שנים רבות, חי בחור שכל לילה היה חולם את אותו
החלום בדיוק. הוא היה חולם על כך שהוא הולכך על חוף הים והוא
רואה צעדים על החול. 2 שורות של צעדים. הצעדים שלו, ושל
אלוהים.
|
אני מדמיינת אותנו
יחד
שוכבים במיטה
|
היא יושבת לבד
נחשים מסביב
|
אילו סודות? הנובעים ממעקי הנשמה
המסתתרים להם מאחורי תריסים מוגפים
כאור לחשכה
|
אנשי ההווה
אנשי העבר
אנשי העתיד
|
ראיתי מלאך
עם חיוך של קוסמים
עם כנפיים פצועות
ודמעה על הפנים
|
אני רוצה לראות
את הבן אדם שחשוב לי
אני רוצה לדעת
שהכל אצלו טוב
|
אני יושבת לבד בחדרי מסתכלת על תמונה קרועה
מדמיינת אותך בראשי
|
כמה אומץ נחוץ לחיות?
כמה פחד נחוץ כדי לא?
הרצון עצמך לגלות,
ובחורש לתפוס את ידו.
|
בקצה העולם
מעבר להרים
חי נסיך קטן
שבוכה לעיתים
|
האהבה היא דבר מוזר ביותר
מתפתלת לה במעמקי הלב
מחכה לסיבה הקטנה ביותר להתפרץ החוצה
|
ישבנו שם, במרחק
יושבים ומחזיקים ידיים
מחבקים אחד את השני
|
המחוג לא זז
הזמן עצר מלכת
|
מה קורה כשחלום מתאדה?
נעלם, בלי עקבות
|
הוא הולך במדיו
מחייך לעברי
מלטף לו לאט
את שערי
|
רוח נושבת
חלון מתנפץ
הגשם זועף
והכל מנצנץ
|
עשית לי חשק לקום
להתעורר לצידך
מחובקת על ידך
למראה חיוך בוקר טוב
|
כאב מפלח את חזי
חד כתער
קורע לקרעים את בשרי
את ליבי
את חיי
|
לקחתי פטיש ומסמר ודפקתי חזק חזק על לבי
כדי שלא יפתח לעולם
|
לחברתי גילת שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1999
יהי זכרה ברוך
|
פרחים אדומים
צומחים להם שם
על קבר אחים
הקבר של כולם
|
מי היה מאמין
שיהיה לי חבר
שעליו אני אף לא חושבת
|
אני יושבת
וחושבת על מלאכי
|
חלון פתוח
פתח זעיר
חור בתקרה
טיפות באויר
|
כשאני יושבת
לבד בחדרי
וחושבת עליך
עמוק בליבי
|
אני רוצה לדבר
לא יודעת איך
|
אני הולכת
לאט לאט
בשביל האבנים האדומות
|
שני חיילים שומרים
ולפתע,
לפתע לא נשאר דבר
|
היא בחיים לא ציפתה ששיחה באינטרנט תשנה את חייה. בחיים לא
חשבה שמה שקרה לה יכול לקרות לבני אדם. זה נשמע כמשהו שנכתב
בעיתונים. משהו שקורה בעולם אחר. בחיים לא למישהו שהיא מכירה.
בחיים לא לה...
|
כשבאתי בפעם הראשונה עם יד שבורה, אימא נכנסה לפאניקה. כולה
רצה מסביבי 24 שעות ביממה. היא לא עזבה אותי לרגע בבית החולים
ורצתה לדעת על כל דבר שעשיתי, כולל לאיזה כיוון אני מצחצח את
השיניים שלי.
ולי, בכלל לא כאב.
|
היום היה חם. בערך 28 מעלות. השמש כבר עמדה לשקוע ואני ניגנתי
לי על פסנתר.
|
כשהייתי בת 16, בכיתה י', עזבתי את בית הספר. למי יש כוח
לשטויות האלה? כאילו שאני אצטרך את זה בחיים. אחרי העזיבה, סדר
היום שלי נהייה הרבה יותר טוב.
|
אני מסתכלת על הכל מלמעלה ולפתע מבינה שכל אחד מהאורות שייך
לחיים של אדם. וכל אחד מאותם בני אדם הוא חלק אחד מהעולם. הוא
בשום אופן לא מישהו חשוב. לא מישהו שישנה משהו. אך יחד עם כל
שאר האנשים הוא מרכיב את המכונה הענקית שנקראת עולם.
|
תמיד היתי מין ילדת פרחים. קצת מעופפת ויותר מדיי בעד השלום.
כשהתחילו כל הפיגועים הסתכלתי על זה ממרחק ולא באמת הבנתי מה
קורה. הרי אמרתי שהיתי קצת מעופפת ויותר מדיי בעד שלום?!
|
מאז ומתמיד פחדתי להיות מאוהבת.
|
היום יום שלישי בערב, ואני יושבת לי מול המחשב לכתוב סיפור
בבמה. נכנסתי לבדוק את הדף יוצר שלי וראיתי שיש לי דיי הרבה
סיפורים ושירים ופשוט נכנסתי למצב רוח של לכתוב וליצור משהו
חדש. אתם מכירים את המצב רוח הזה לא? הרי רובכם כותבים כאן
בעצמכם.
אז נכנסתי להוסף
|
עברה שנה, ואני שוב יושבת מול המחשב עם רצון עז לכתוב. רק
לכתוב, בלי לדעת מה.
ידיד שלי אהב את המונולוג הראשון. אני לא יודעת למה. סתם כתבתי
אותו משעמום. אבל הוא אהב את זה וביקש ממני לכתוב עוד אחד.
המחשבות שלי שנה אחרי. ואני הסכמתי. מה יצא מזה נראה כשאסיים (
|
היתי סתם עוד ילדה רגילה. למה כל זה קרה דווקא לי?! נו טוב, לא
נורא.
|
אני שונאת אותך על מה שאתה גורם לי להרגיש
אין לך מושג עד כמה אני שונאת אותך
כל פעם שאני חושבת עליך אני מתמלאת בכעס פנימי עמוק שחייב לצאת
החוצה
|
האש בוערת באח. הלהבה מחליפה צבעים מצהוב לאדום, מאדום לכחול
ובחזרה מכחול לצהוב.
|
- "אבא! אבא!"
- "מה??? מה קרה? הכל בסדר?"
- "אבאאאא! תקנה לי עוגיה!"
- "זה מה שרצית? אהם, נראה כשנסיים."
- "אבא אבבבאאא!! תקנה לי עוגיה!"
|
זה נראה כמו סתם בית
קצת ישן
קצת עני
אבל די רגיל
שום דבר מיוחד
|
כשחמור מנסה להסתתר
זה לא כל כך קל
בהתחשב במימדיו
|
"ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור"
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
המשחק של
אנדר!
פרובוקטור. |
|
