|
 כן, גם אני במחתרת הפורנו. |
כשסבא שלי התחיל להשתגע, כלומר בדרך הארוכה והמעט
מביכה למטה, הוא היה נוהג לדפוק על השולחן
ולומר/לצעוק "עכשיו זה פסח ואל תבלבל לי את המוח"
ודברים בסגנון. ורק הרבה אחרי שהוא מת, חשבתי על זה
שבאמת, לפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק שעכשיו
פסח ואל תבלבל לי את המוח.
וכמיטב מסורת הפלצנות השורה תדיר בדפי היוצר אקנח
במשפט משיר. "ארץ הדולמנים, של הזכרון, מישורים של
ציפיה לדבר-מה שלא יקרה לעולם".
בשביל "חזון אחרי המלחמה" לא צריך יותר ממשרד במקום לא יקר ו-2
מזכירות בלונדיניות (אחת שצובעת) שמזדיינות, או לא מזדיינות
איתך ברוטציה. כך שמלחמות, בעצם, אם מתעלמים מכל הפוסט-טררם
נוסח הטקסטים המשמימים,
|
ואולי, אולי הכול לא משנה בעצם, שכן בראש ובתחילה משוררים הם
שקרנים, מציגים את האמת מזווית מסוימת ולא ניכנס לדיון, לועסים
את התמרים שהקמ"ן שלהם שם בצנצנת הברגה הרמטית 0.5 ליטר ובהחלט
נמנע כאן מדיון, חבורת מאיר אריאל וונבי, וזה במקרה הטוב
|
אטייל לי לבד לאנדלוסיה, אברך מקומיות לשלום ואנצל את כאריזמת
התייר שלי בנוסף לזאת הכללית כדי להשכיב אותם על יצועי מיטת
הברזל שלי, מזיע ונאנק מחמת חום יולי והתלהבותם הבוסרית,
אינקוויזציה או לא אינקוויזיציה?
|
גם בתוכניות על נתן אלתרמן הבמא יכוון מצלמות על נשים יפות
בקהל.
-גם בתוכניות על מה? אתה לא מפסיק להסתכל על המלצרית. -אני
חושב שהזדיינו פעם. -נו, היא נראית לי בריאה, למרות שאי אפשר
לדעת. -זה לא זה, היינו מאוהבים. הייתי, תיקנתי.
|
לא. כלום.
זה מעציב אותי ברמות שלא יתוארו, כי מילא לא לקבל מכתב כי לא
כתבת, אבל המחשבה שכתבת ולא קיבלתי - אאוץ'. אוף. לעזאזל.
תשלח לי? (13.2.04 משהו ממנה. איך שזמן מייצר אירוניה)
|
|
|
רבין לא היה מת
אם הוא היה יודע
להתכופף בזמן!
יגאל אמיר. |
|
