[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סימונה ברנשטיין

אל היצירות בבמה האהובות על סימונה ברנשטייןאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי סימונה ברנשטייןאל היוצרים המעריכים את סימונה ברנשטיין
נולדתי בבוקרסט-רומניה. ב-11.12.55 בשעה אחת
בצהרים.
ו-12 שעות אחר כך כבר ידעו שמשהוא השתבש בלידה. הם
לא ידעו שלאמי היה אסור ללדת אותי בלידה רגילה. רק
אחרי
מעשה,אך אז כבר היה מאחר מידי.
אמי התחננה על ברכיה שיעשו משהוא כדי להציל את
ה"אוצר" שלה.  לאחר זמן מה הביא אותי אבי למרצה שלו
באוניברסיטה, והוא אמר ,לאחר שבדק אותי,"היא
תדבר,קשה,אבל תדבר, היא תלך, קשה,אבל תלך. היא תראה
טוב ותשמע. אבל האינטלגנציה שלה תיהיה מעל לממוצע.
אבל בידיה היא לא תשתמש." וכך אכן היה.
אני נכה מלידה.לא מתפקדת כלל בידים,ולכן למדתי בדרך
הקשה והמפרכת להעזר ברגלי הימנית. בארץ, למדתי בבתי
ספר מיוחדים לנכים. "אופקים"שבחיפה, ו"און"
שברמת-גן.
למדתי שם עד גיל 17 . ואז יצאתי לעולם עם ידיעות כלל
לא
מספקות אותי. נרשמתי לקורסי-ערב להתכונן לבחינות
בגרות
והצלחתי לא רע כלל, בהתחשב בזה שידיעותי היו שוות
לאפס אחד גדול.
מגיל 16 התחלתי לכתוב שירה. מה שהעיק לי על הלב.
השתלמתי בשתי סדנאות לכתיבה יוצרת--שירה. הראשונה
היתה באוניברסטת ת"א בהנחית ד"ר בלבן.3 חודשים.
והשניה היתה בבית אריאלה,ת"א .ונמשכה 8 חודשים.
פרסמתי בהוצאה לאור 2 סיפרוני שירה, אך הם לא הגיעו
לציבור הרחב.1."מתוך ליבי". וה-2 ."הקוצים שבחיים".
אולי כאן הם יענו.
קריאה מהנה.


המלצות המערכת:
בתחנת הרכבת.http://stage.co.il/Stories/190920
הדף הלבן.   http://stage.co.il/Stories/191735
טפיפות רגלים.http://stage.co.il/Stories/247185
בחדר הלבן.http://stage.co.il/Stories/252801
ערפל סמיך.http://stage.co.il/Stories/563710
משהו שלא נשכח http://stage.co.il/Stories/620738
חיים נוי ואני3  
http://stage.co.il/Stories/537281673




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זכרונות
הפעם אסביר לך, או אנסה להסביר, טוב אז אתחיל.
לפני ארבע שנים באוקטובר 2000 היתה המכה הראשונה
בסידרת המכות שנפלו על ראשי .

אהבה
אריה היה חבר ילדות שלי. כשהכרתי אותו הייתי בת ארבע וחצי
והוא מבוגר ממני בשנתיים. אז הוא היה בן שש וחצי. גם הוא נכה.

הכרנו במוסד שהיה אז בשם "סרפנד" בצריפין.

אהבה
"בואי איתי נפגוש קבוצה חדשה של בנים. תעזבי אותה. בואי נלך."
"איפה נפגש?" שאלתי. "בכיכר האוניברסיטה.ליד השעון. זה מקום
מוכר
כל אחד מכיר אותו. בואי נלך."

הוא הגיע!
נכנס.
מעט מבוכה מצד שנינו .
המטפלת נעלמה בחדר-השינה שלי.
היינו לבד.

אוטוביוגרפיה
בילדותי הייתי חמודה ומתוקה.
אמנם נכה קשה,אולם כולם אהבו אותי.משפחה וחברים של הוריי.
אך אחר-כך הכל השתנה. בשנות ה"עשרה" המאוחרות שלי הפכתי
להיות עצובה יותר,בפנים. ורק כעת זה פורץ החוצה.

מכתב
אתה אוהב להשתמש בשפת הגוף.
תמיד התאהבתי באנשים שמפגינם
כלפי חוץ את ריגשותיהם.

אוטוביוגרפיה
ב-72' הייתי בת 17 , מחפשת בחריצות חבר לחיים. ובאותה תקופה
התכתבתי עם אחד נכה שאהב כדור-סל, ובמקרה גם אני אוהבת, לא
משוגעת על זה, אך לאא איכפת לי לצפות במשחק מפעם לפעם.


לרשימת יצירות השירה החדשות
קצרצר
אני ציה של רגשות

כשהייתי ילדה
מתפללת הייתי בליבי,
ללא קול.

אופק רועד
מלחלח אדים
תקוותיי הטריות

הקיץ עוד לא ממש הגיע
הנוף השיל בגדיו הקודרים

בנשיקה ראשונה

אני -
מיטת בדידות.
בי נחבט
זה אחר זה

ערפילי בוקר התפזרו
רטיבותם זלגה על תריסי-עיניי

מצב
בים סוף, הנושק למצרים,
טבעו רודפינו לפני למעלה

לקחתי מנוחה ממך,
ארזתי
להבה כבויה

מתוך רפלקס
מוכה תמהון

גל סחפך
ואתה -

הוא בקש ממנה
להראות לו את

געגוע
רק חיוך על פניו,
דממה.

ראיתי
צייה ללא לבלוב
נשמה

עומדת וזורקת אבנים לים

זה לא סודה לשתיה.

מאחורי חומות דמיוניות,
בין גזעי עצים כרותים,
מסתתר לו

תחושתי
כמפרץ נטוש
כפרח שעלי-כותרתו

בידיים רועדות,
ואש בעיניים,
לאט ובזהירות
אוספת

בין הרים מיוערים בצבע
ירוק וחום-אדמדם

חנה אהבה
בלי מיטה

חנה התכוונה להגיע

בדידות
אוהבת לחוש בחום
השמש על עורי

מצב
צעדים במרפסת,
אור וצל כתופסת.
את שערי פורע,
בגדיי הוא קורע

מביטה בתמונה ונזכרת
כבר חלפו השנים, אך אתה
בלבי תמיד
ואני משתנה ואולי

סמטאות חבויות
נושאות מלל בריא
בן תמונות צפות ועולות
הן אינן הודפות מסר מקרי

מצב
אורגת בשיטה הישנה.

ארגמן רקיעים
מכוסה ערפל חכלילי

והיה אם -
אשאב לתוכי
את ים העצבות שלי

אכזבה
לא ים בלי גלים,

מבקר עד לייל
פנים מזעיפות
כשבלחיצה עדינה

ברז חלוד

נזכרת בך, בהביטי בגלויה הצבעונית
המבצבצת מארנקי שבמגירה

קצרצר
בחדרים אפלים
איבדתי מילים

ביום שישי בלילה
ירד גשם
על מדרכה סדוקה
ירח השתקף.

על ספסל
תחת חרמש מצהיב
משלבים אצבעות

כיסופים אלייך
חנקו כל רגע חם
שהנץ מזרעים

על פנים צעירות
קמטי סבל

ייסורים
רציתי עוד מספר שעות
של אושר.

נבצר
מאדוות חושים

על עננים ורודים
תולה באיטיות
גרבי משי שחורים

מצב
יושבת בכסא ראשה שמוט בצד
לגופה שמלה מבד פיקה מפוספס

שלחתי את קופידון
עם חץ וקשת
לימדתי אותו

אהבה
גבעול דק
של פרח כחול

ריח לחם טרי
באפי
חור בכיסי
לקנות לא אוכל.

אהבה
כאילה
קלת-רגלים רצה לה
בשדה-הפרא
כאריה

אפזר
עלי-כותרת של שושנים
על סדין משי תכול
עליו תשכב.

כמיהה
ילדה שלא ילדתי,
ואולי לא אלד-עוד.

אני -
החול, החצץ, הסלעים
אתה -
הגלים; גבוהים, נחבטים בי.

אני-
חושך,
חצי חרמש מחייך בעגמומיות,

תחושתי
עוצמת עיני
הכל חשוך

אפלה אופפת
מחשבותיי
מנותק זרם

בקיעת אפרוח
תחילה
במקור מחרר
חור לאוויר

קטנת מימדים
לובשת
שדות ירוקים.

את
שהיית לי מקור השראה

תחושתי
ראשי ריק ממילים
וליבי קר כרוח הלילה

אהבה
את דמותך,
הרחוקה כל-כך
שאותה מנסה

אהבה
תכול הים שמתחתינו
התנגש עם כחול עיניך.

בדידות
וברגליי אחפש
את שלך
ואמצא, רק
קפליי סדין--קר.

הרוח מרפרפת על פניי

צמרות העצים
קרעו

ארוטי
מדליקה נורת ניאון פשוטה
לא מעמעמת החדר.

אהבה
לבד עם המטפלת
סועדת.

מצב
בידי
כוס משקה זהוב.
באיטיות

אל חול קר
דמעותיי נשרו

בגן נשמתי
שממה פורחת

כסלע הנשחק
במיי-ים
ומתפורר אט-אט

הר מצולק
מגונן בשכמותיו
על מפל

בוא הביתה, גוזלי,
הפסנתר השחור כצועני,

בדידות
כמו בובת-סמרטוטים בלויה
שנזרקה לפינה חשוכה ונשכחה,

יד עלומה מרימה
הרעלה לאיטה וחושפת

ארספואטיקה
בנפול מפל-המים
על גלגל שינים זעיר

חושך,
בורחת,
חלון פתוח,
לחן מתפרע

עצב
כמטורף
הלב דפק

אהבה

בדידות
ספינה מתנודדת
לאורו של נר

עצב
אחרי ימים רבים
של יובש
בין החורף הגשום
לבין הקיץ

בין חורף לאביב
ובחוץ עדיין צריך
סוודר או מעיל.

ארספואטיקה
מילים מתות צצות
בין מרצפות

שוב חולף יום
מידפק הליל

גוונים הדרגתיים
בין שחור ללבן
גולשים

רואה אותם
כפי שהיו
ישובים
זה מול זה

רשת סבוכה של כבישים
כקורי-עכביש,
מובילה אדם עייף
אל ביתו.

הסטתי ווילון כבד ועתיק,
בחוץ,
עננים התנגשו זה בזה

בחורף, אהיה רעם-ברק
רחש גלים על המזח
בקיץ.

על חוף הים
בית קט

בכי כשרק תוכלי לבכות.
שטפי ריסי-עינייך

את שם לתפוס בי
תקווה להפיח בי

בכל שישי בבוקר
הם נפגשים באותו בית-קפה
חורף, קיץ, שרב או גשם

מצב
על רצפת המטבח
שברי קרמיקה יקרה

מצב
מבעד לקרעי עננים
שחורים
מציצות קרני שמש אחרונות.

בדידות
בלילות ירח מלא שומעים
את יללות הזאבים במדבר

צייה סביב.
תרחרח לביאה
נחיריה מתרחבים

לעיתים
גרה במדבר של כאב
ניזונה מעשבים שוטים
וטיפות של מים דלוחים

גם רגשות
מתחלפים

במורד הגיא,
נלכדו
בכלא האהבה,
היא -

במזחלת
רתומה לשני איילים
קלי-רגליים
רצים על שלג.

משקפי השמש שלי
מסתירים דמעה

על גדות סירה
במעגן אכזב

נעלמו
האגוזים אותם פיזרתי
במעלה הדרך

לפיד בידי האחת
ספר בשנייה

אכזבה
במפתח סודי
כניצן של פרח
לאט.

במשעולי הטינה פסעתי
זמן רב,
דקרתי

טיפות הגשם
מחוררות בי
חורים

בסירה
מתנדנדת
עצוב לי

מצב
למרגלות הרים
סגלגלים
בעמק ירקרק

בקלמר שלי בצוותא צבעים

שחור -
לתאריך שחשוב לזכור.

געגוע
בקניון. המון אנשים.
אני מסתובבת,
משווה מחירים.

ארספואטיקה
בבקר
הטל על העלים
נעלם

צמד שירים
בגשם שוטף
בקרן רחוב
שטרות ושקיות

אכזבה
נועלת השנאה
מאחורי עפעפיה.

ברדת מסך אחרון
משתחררת חשיכה.

גורל
בטעות נכנסתי
לרחוב ללא מוצא,
וראיתי-

בדידות
שבת, נעים בחוץ.
סעדתי עם אמי.

יין שובב
מחליק בחושך
כורת ברית

חולת-לב היתה
ניתחו לבה
ניקזו מוגלתה

קצרצר
האנשים ברמזור
מתחלפים מירוק,

אכזבה
למרות שזה עדיין,
קיץ, חם מאוד,
לח מאוד,

בדידות
נועלת ומבריחה את מנעול הדלת
מדליקה את הרדיו במטבח

בשלהי הסתיו
כשהעצים קופאים במערומיהם
כשהשמש נודדת

הצטנפתי
בכורסא עמוקה,
התכרבלתי
בשמיכה משובצת.

בשעת תפילה,
הוארו פני הנער
שחור העיניים

מי יאמר לי הלילה
"שני היטב אהובתי"

יחסים
גבר ואישה
מצאו משיכה.
הוא שותה

הגות
כפילון מתנועעת
כקופיף מדלגת

לוכדת מזווית עיני
זנב עב

חרמש
מצהיב אותנו
אוחזים ידיים
על הדשא.

גורל
היא עומדה בגן .
נשענת בגבה על גזע עץ
מלוכלכת, רטובה
וחסרת-כל מגיעה לבית מחסה.

אלגיה
מאה וחמישים גרם שוקולד מומס,

חוף מסולע.
גלים גועשים
היו לאדוות

איש הגלידה
שם מסתובב
וילד קטן
מייבב

שואה
שם
התאהבו אנשים

רוצה להגמל ממך
לא עוד מחשבות

יחסים
זהו.

גמרתי אומר
לשכוח אותך.

בחלקת אדמה
פורייה וקטנה
עודרת ערוגות

בדידות
אך גם זה לא
עוזר

געגוע
הוא מביט בי כל הזמן
אני מחזירה מבט חטוף

בנשימה ראשונה של בוקר
פערתי עיניי לרגע קט

לגשר
אל מעבר לאוקיינוס

כשהדבורים
מזמזמות בראשי
אני מניחה הכל
ומשרבטת

אלוהים
כמו שלא ניתן לשלוט
בהר-געש פעיל,
כמו שלא ניתן לעצור
רעידת-אדמה בשיאה,

שמעתיה נאנחת
גונחת
נאנקת

חבשתי מצנפת
עטורה פרחים קטנים.
מבט קסום
בעיניו,

באתי לעולם
מלווה ברוחות רעות
דגרו בליבי
חפצו לצאת במחול השדים

גורל
התפזרו העננים האפורים
והיו ללבנים זכים

ברקים הבריקו
בכו מלאכים
הגירו מים
ציפורים מפוחדות
מחסה מחפשות

קמלו תקוותיי
נשרו חלומותיי

האהבה התייבשה ונסוגה,
אל עולם אחר
מתחה פנים

איש לא נשף באזני -
אהבני
איש לא זעק באלם

אלוהים
האומנם עוד על פני
יעלה חיוך כמו פעם ?

מינימליסטי
סירנות אמבולנסים
נשמעים ברחובות.
ליבי מחסיר פעימה.

קלה ההשלמה עם מצב מבחינה פיזיולוגית
לעומת השלמה עם נפש זועקת.

אכזבה
במחי יד לא זהירה
הרסת

אכזבה
הוא מביט בעיניה
ורואה בם אהבה.

כרוכה הייתי
אחריך

מדי פעם
מכה בי האגרוף
בבטן הרכה.

זקן היה האב ועיניו חלשות
ביד רוטטת מישש

שכול
הדף הלבן מזכיר לי סדין של בית-חולים
והאותיות בשחור מזכירות לי כתובות
על מצבות

בצאתי לסיבוב בעיר
בוחרת בדרך הקצרה
העוברת בחזית ביתך

עומדת ומביטה
בחלון ראווה
בהשתקפות הזגוגית

מכונית עוצרת
נקישה בדלת.

עצמות ושרירים

ללא אוויר-
ובלי חום השמש-

המתנה ואני
לא סובלות זו את זו

חברתי הטובה, בצמה

החול הנמזג בגביעים
יוצר
שכבות צבעים

החיים שלי, מלאים בהצגות
מאומנים בהחבאת האמת והרגשות
מבטאים בתוכם כאב.
החיים שלי, לעוסים כמסטיק.

חיוך ראשון
של תינוקך.

השן הראשונה
שצמחה לה. ולא היית שם.

שמיכת פוך אפרוש
על הרי חרמון ולבנון,
לקשט היערות

החשיכה עפה
ונחתה
דרך החלון
הפתוח לרווחה

בשמלת-מיני
בעלת מחשוף עמוק
סנדלי-עקב דק
לרגליי המגרות.

להלוויה שלה
נהרו גדולים, כקטנים
ילדים נשים

הילדה סימה
אינה כבר תינוקת

על שולחן עגול
ליד ספל קפה קר
ניצבת

אהבה
את שמיכת הפוך
הימרתי בקטיפה

רק עוד כמה
שעות של חסד

תחושתי
ברחובות צרים
עקלקלים כתלתלים,

בדידות
ועדיין,
מחפשת.

אל מול קיר שומע
שוטחת
נוצרת כל רגע

כמיהה
אותי לא אהב אף גבר
כאהוב גבר אישה

אצבעות חשוכות,
גולשות במורד
ראשי וצווארי

המילים שנאמרו
התדפקו על דיסק זכרוני
ולא התעופפו

גלים גבוהים
מכסים אותי
מלח וחושך סביבי
נאבקת לצוף

עלים חציים ירוקים,
מחציתם חומים,
לוטפים את הדשא.

מצב
על אש קטנה
מתבשלת לה

הערב
בכו המלאכים
אדונם צעק בקול חזק

האושר
בעמקי האדמה

זרם המים החזק במקלחת
מונע מלשמוע קולות מבחוץ,
מנגבת בכף-ידי אדים
מדלת הזכוכית,

זרם המים החזק במקלחת
מונע מלשמוע קולות מבחוץ,
לפתע -

אדומה בשלה
נפלה על אספלט
נחבטה, התרסקה

שמלת-הכתונת
הארוכה הלבנה
רטובה
שרווליה מופשלים

באשמורת ראשונה
נעמד שחף
על החוף

ידינו
נעו אל אותו השקע

צמד שירים
נעקרתם מרחם חם
נותקתם מחבל-הטבור

ראה פניני עיני השקופים
ותן בהן אור

אהבה
תכלת במרום
וגם למרגלתיי
מתחתי

ראיתי קיר מתפורר
חשתי בגיר הופך לאבק

אומרים, ש -
האל
נמצא ברקיע ובארץ,
אומרים, ש -

רכבות אהבה
חוצות שדות
כבאותה תמונה

ארוטי
כשם שהעצים מלבלבים
בעלים ירוקים בהירים,

הצבע המתקלף
של הבית

היה זמן
של בלבול
הייתה עת
של כמיהה

הרגשות
מתחלפים
אצל אנשים
במדרגות הנעות:

שכול
בימים הראשונים,
לא יכולתי
לשבת מול
כסאו,

והיה כי-
הקרם
תקרים בגרונך
חלקה רכה

דולק ודועך
הנער
כנר מהבהב

בדידות
השמש עוד לא זרחה
אני כבר ערה

ארוטי
שוכבת על שמיכה שפרשת למעני בשדה

בדידות
פעם,
לבותינו פעמו
בקצב התנפצות הגלים.

מבעד מסך הגשם
ראיתי אותו
יוצא כמתוך ערפל

עיר שוכנת
ימים.

בילדותי לא הכרתי
בחולשתי

על רקע
רקיע תכלת
וחמה במרום
שדה-שיבולים זהובות

שינה טרופה,
נרדמת-מתעוררת,

לפני כל תרנגול
חמישה זחלים
מתרפסים

צמד שירים
לפנים
כשאבי עישן מקטרת
אהבתי את רגע ההצתה

כמו כוס שנשברת,
כעופרת מתפזרת,

זלג הזמן באיטיות
מזדחל כצב.

זמן -
הוא אוייב
זמן -

געגוע
מאז נשק לי
מישהו אוהב באמת.
שנים,

בדידות
איני יודעת
לאן לפנות
מה לעשות
עוד

את קול צחוקו
כסאו כבר לא ישמיע

אדוות
רכות חמימות
רגליי מרגיעות.
אתה

קורי-עכביש מוכספים
נשברים
בחוטיני נוצץ
אתה נועץ

קצרצר
לקדוח חור

כמיהה
חושבת כמה נעים
לגעת בקטיפתיות

אני -
צחוק סהרורי

"עצור!"
צועק חייל במדים
ורובה דרוך

קצרצר
חידת תבל
תלויה
כחרמש

לקיפוד יש קוצים,
והוא דוקר.
אולם,

האטתי את צעדיי;
על מנת לאפשר לעצמי לקלוט את עתידי,
ביתר בהירות ובהילוך אטי,
להאריך הימצאותי.
ברם -

שוטחת את קלפיי
ודמותך מתחלפת בנסיך לב אדום
מחייך אליי בחוצפה
לא רק אני

יש אומרים ישנה ארץ
בשל דרך בלי תוואי
בה לא סבל וצער
משוחררת מדווי

פונדק על אי
בחוף נגנים

בלילה בלילה,
כשאני מתהפכת
מצד אל צד

מכבה את האור
קוראת לחלומות

בין יהלומים נוצצים
המתחבאים מאחורי השמש

צווחת ינשוף
קורעת נשמתי

פותחת חלון
שמש וים
מאירים את ביתי

בעמק,
טל הבוקר יבש על פניה.
חמנייה, ראשה מסובבת, כמחזרת,

חמש בבוקר
יורדת לשפת הים

ארספואטיקה
חמש בבוקר
הזריחה בחיתוליה
ובראשי תוהו וובהו

חמש בבקר
מתחת לשמיכת הפוך
אנו שוכבים

חמש בבקר
זריחה בכסף וזהב
שבים ממסיבה

חמש בבקר
לוקטת קורי-עכביש
מעיניי,

אור בין ערביים
לובש שמלה שחורה
הגומא מרשרש

חצי חיוך של אישה ממוסגר
בוהה בי

נכנסת למטבח
פושטת מכנסיי.
חוגרת סינר,

כותונת לבנה
פוסעת על החוף
עקבות בחול

חשבתי שראיתי בעיניך
אש בוערת
וידיך היו כה רכות

קניתי שימלה
שכרתי מקום

רוצה לטבול כף רגלי
בתערובת צבעים חמים,

לא,
איני בוכה.
זו רק
טיפת טל

אכזבה
בצעתי לי פיסת שמים
טבלתי אותה בסוכר -

קובץ שירים
שלג מסביב
עצי-ברוש
מכוסים בקצפת

כמיהה
טפיפות רגלים קטנות
לא נשמעו בביתי

עמק ירוק
ירוק עמוק.

מוזגת כוס יין אדום
צופה אל יום גוסס

על אדן חלון
בחדר בדידותי

עצי הברוש
השירו מחטיהם
על האדמה הקשה
נוצרה שמיכה דוקרנית

מריבה רבת פנים פרצה, שוב
אני זקוקה להרגעה
נשענת על אדן החלון

פזמון
ננוח על החול
עד שנתיבש.

השיר שבליבנו
האושר משכר.

דיאלוג
עכשו, אני כאן.
לזמן ארוך
אני מקווה.

לעיתים היא רקובה
לפעמים, מקיאה אותה.

יער בוהק בטל
בעינייך

שמש שלי
זורחת רק בלילה,
יאוש מול יום חדש,
מול תשוקה בוסרית

הגות
אי-שם
מעבר לים
שוכן לו מקום

בדידות
כמו עקירת שן
כמו טיפול שורש

געגוע
אוכל חריף העלה
דמעה אחת בעיניי
ולא יותר.

שכול
משוחחת בליבה
משתפת אותו

אהבה
לחבוק,
לטמון, לעת ערב,
לעת שקיעה.

כאשר מקלפת אגוזי פקאן
קליפתם הקשה
פוצעת וסודקת
אצבעותיי

תחושתי
עכשו עינים יפות
אלו נראות עיפות
וקמטים מוקפות
כבזיקנה.

מבטי דבק
למסגרת בצבע, מפתיע,
סגול

זורקת כדור כתום לים
רוקד מתגלגל עד האופק
צובע חלקת שמים אדום

שכול
בתחילה ביקרנו מדי שבוע,
להדליק נר-נשמה ולקרוא יזכור.

אתה רואה -
כוכבים.
אינך משער
שאלו

אהבה
הילדים נפגשו
יחד שיחקו

עם כוס קפה מהביל בידי,
חמימות מתפשטת בעורקיי

עצב
שערה הארוך
מתנופף
כוילון השחר

אל כיפה שחורה
של עצב
מושיטה ידי

געגוע
תלטף פני
תיבש מליחותי
שוכבת על צידי
ככפית

גורל
שבויה בגופי כלביאה בקרקס
רוצה לנתץ הקולר

אהבה וחברות
באו לעולם.
שאלה הראשונה

כל עלה הנושר בשלכת

לפעמים אני תוהה
כמה עננים שטים בשמים
כמה עלי-שלכת נושרים מהעצים

מקלפת תפוז
אוכלת הפרי,
העסיס נוזל
מבין שפתיי.

חלום
מתחת לשמיכה החמה,
ראשי על כתפך
זרועך מרצדת

ומיד מתכסה.
עד הסנתר.

מצב
כעכביש רוקם
בחוטי זהב וכסף

לכרות
ענף גזע-עץ
כלגדוע
את זרועי

כשהחומות נבקעות
האויב פורץ
הארץ חומס
העם מרעיב

האם היית לבד
כשקרבה שקיעתך
מחשיך, לאיטך

כשיגיע היום
אבוא אליך
בבגדי הולדתי

גורל
כשנזדקן,
נשב יחד על ספה

לכתוב מהלב
זה לחטט בפצע מוגלתי, זב דם
לנקות, לחטא

קרן שמש אחרונה
מציירת
באדום וכחול

לא,
אל תדרוך בשלולית זו,
פן יתעורר העצב משנתו העמוקה.

על ההר נפגשנו
כשחטבת ארזים
להבעיר באח
אש

בתחבושת-מילים רכה
ובניגון ישן ואוהב

דמי -
לבה רותחת
נפשי -

מצב
כפי שבדף קרוע
יישאר סימן

בחנות
בעיר העתיקה
מוכר לה
חלווה

שכול
כל פעם שהייתי
מבקרת אותך,
היה לי קשה לעזוב

אצבעות חלום
מסיטות
וילון תכול
מאדן חלון

הייתי רוצחת
את הלילה
תולשת

גורדי שחקים פוקחים עיניים
ממרום צמרתם

עודך מהדהד בי
לפרקים עובר עובר חץ מורעל

פעם, מזמן, מישהו שאלני,
"מה הכי קשה לך לעשות?"

תחושתי
לחייך,
לעוות את הפה ולחייך
כמה פשוט.

בין רעות לאחווה אפסע
עת צוהר יפתח

הלב מתכווץ ויודע
מגע פרפר

לחש ליחש הנחש
וכיזב

כעס
דמי נשטף,נספג באדמה.
לטעום עסיס אהבתך

עננים ורודים
נקרעים

בוקעת מצדפה
רגליה ארוכות
ירכיה עגלגלות

ברקים מציירים סיוטים
מטריה מגנה עליי

אט
חושפת
לילית
מסתורי גופה

גורל
פעם,
לפני מאות שנים,
היה

חומק ליל
כגנב נתפס בקללתו
סוחב שמיכה

ואתה אומר לי לכתוב מהבטן
האינך מבין שזה כואב מאוד?

דיו כחול
טפטף,
הכתים לבי הרדום.

גורל
לפני עשר שנים
זרקתי פצצה בבית
היו פצועים והרוג
רק הרוג אחד

לפעמים,
מרוב אהבה אדירה, ענקית
אוקיינוס מתפשט אל המציאות

באשמורת אחרונה
מזדחל ממיטה חמה
לרחובות מרוצפים
תיפוף צעדים

להתיז
גרגריי זהב
לכל עבר

שורשי-העץ
כגורי-כלבים
משתעשעים

בעלטה מבשרת מוות
זוג אוהב פורק אהבה שבדרך

כמיהה
כמו מדבר צחיח
ללא צומח

מידי בוקר בפוקחי את עיני
מבעד לחריכי התריסים
מציצים - מתגנבים להם

מול הים
מדמיינת שאני ציפור
עפה לחופש

צועדת על מדרכות העבר
לא מתקדמת לשום-מקום,

תן לי
שלושה כדורי-פלאפל
על מצע כרוב חמוץ

את חולמת בהקיץ,
נתקלת בבליטה
באספלט שחור.

מצב
שדות זהב
אדמות של ענן
עצי שמש

זה מה שנותר
אחריך
ולאחר כל מה שנאמר

מוכנה לצאת לחופשי
אורזת לי צידה לדרך
בתיק פרחוני מגובלן
שאותו אמלא

מוכת חשיכה
ורעב יימתח לאורך רגליי

גורל
נצמדת
לעמוד חשמל
וחושבת לעצמי,

אכזבה
תערובת מוזרה
צהוב וירוק
יוצרים צורות משונות
כגאות ושפל

ואני שואלת
מדוע?

אהבה
תפוז כתום-כהה,
לימון-מקולף חיוור
ואבק-אשליות אבודות

מחוג השניות נע במהירות
שניה ועוד שניה

במרחבים פתוחים
שועטת

השמש תזרח פתאום
מחר
אלעס שוב זיכרונות מרסקים

יושבת על ספסל
ברחוב סואן.
לוגמת קפה להנאתי.

בחשיכה
שומעת בראשי
קול נשי צועק

אמונה
לפגוע,לפצוע,
אף שאולי

ברושים עלי סוככים
מכל עבר.
קר לי.
קפוא.

על גדר אבן מול חלונות ביתי
יושבת ומעלעלת בדואר

אכזבה
דבר לא היה חשוב
הסכר התמלא
נשפכו המים

שמים כחולים
לי מזכירים
זיכרונות אבודים
לא ממומשים.

אוסף זכרונות
טומן עמוק
באדמה לא לו.

זרזוף המים ממכנסיך
על חולצתי

מצב
חשבתי-
שאני ממתק שוקולד ממולא

חובק אגני
לוטף שדיי

צמד שירים
לא מתעוררת לנשיקת אהוב
לא אוכלת מולו ארוחת-ערב

זוכרת,

מעילך הקל
על קולב בפינת המסדרון,

כאן למטה
אני לבדי, בונה אשליה של
ארמון הנפתח למשמע קולי

בדידות
והפעם הבאה טרם הגיעה.

מצב
עומדת בעמק
מלא פרחים,
דשא ירוק.

"אופס... סליחה,
לא התכוונתי."

לאור גפרור
נערה
לבושה לבן

כאם מתגעגעת
אוספת אותו
אל מיטתך

שהקצף הלבן,
הוא -
שובל שמלת-הכלה שלי.

הגוף מתקרר
הגוף מתקשה

תחושתי
הלב הוא משאבה
לב הוא רק מכונה.

מעולם לא אמרת לי
מילות אהבה
חייתי

לאהוב אדם
זה משא כבד,

תחושתי
עמוק עמוק בבטן
מתרחשים זעזועים

נהגנו לדבר בשפת הגוף

שפתיי לשלך נצמדות
ברוך תחילה, תאווה בסוף
ידיך כל גופי מודדות.

צמד שירים
גדות נהר
המתעקלות כשיפולי
גוף האישה
רכות לעיתים,

יושבת
בים של חרציות
לוטפת רכותן
נזכרת

בשלתי קרח
על להבה קטנה

פרחים סגולים
מציצים מבין

לאחר חורפים
של סגידה
הפכתי

שקיעת הלהבה
עוצרת, למנוחה קלה
מציבה כיסא

אהבה
גלי הים
מתנים אהבה
עם הסלעים

השמש הזורחת
בועטת בלילה

השחר מפציע
לאט,
בחשש,

ובכאוס דבק המרדף
אחר תהיות
לפתע

הרים מתפרצים
לבבות נשברים.

אכזבה
תמיד,
נוהגת לרתום
את הסוסים לפני העגלה

זכרונות
במכונית הירוקה הישנה
חופים נוגסים גבולות ים.

אתה שם שוקולד בפי.
מקרבים ברכיים.

על קצות אצבעותיו
בחושך כמעט מוחלט,
ידיו שלוחות לפנים
עוצר לשבריר שנייה,

בצדי הדרך מתעייפת
חובקת מילותיך החמות
ואתה

ינשוף מיילל
באישון ליל

הקיץ חלף עבר
בערבים יושבת
לאור נורה בודדה

מצב
האכזבה מטפסת
לצמרות העצים

בלילות לבנים
משייטת במים חומים

עתה, כשעזבתי,
יודע שאת נמל-הבית שלי

אכזבה
לא הגעתי ראשונה
לקו-סיום הריצה

נפש חצויה
אל מול כותל

שחר צמא
שלוח יד
מלקט טללים
מעצי אלמוות
כצוף דבורים

ארוטי
הבית אפל
אתה נכנס.
נרות מאירים
בשלל צבעים.

אהבה
על שפתיי הפשוקת קמעה
כעלי כותרת של שושנה

יחפה צועדת
על חוף זרוע
שברי-לבבות.

את ילדת אותי,
ואיני בבעלותך.

נשענת על קיר
בגבה
וצונחת לריצפה

כעס
אני אהבתי
אתה רק חשקת

קצרצר
לא תמיד חלומות מתגשמים
אצלי אלה הופכים לסיוטים
או גם לגעגועים תמידיים

שערותיי,
על סדין מיטתי
כמטבעות פזורות
מחשבותיי

שמה היה נכרי,
מצטלבת כמעשה שבשגרה.

במבט אחד ניצתה אהבה
גרמת לליבי להאיץ פעימה
דלת חדשה נפתחה לי

בשמלה כתומה
הולכת לישון
אט-אט
שוקעת
בחלום.

קצרצר
ואכן צדקתי כשרציתי,
בתוכך להשאר,

אהבה
יחד איתך טיפסתי
על גבעות והרים

בחדר המגורים,
מעל לאח הבוער,
תמונה - סירה ומשוט בודד

רוח מכה, סוטרת,
גלים

הגות
אלו רגשות
אלו מחשבות
אלו תשוקות

כדף מפרק חיי
עלה גפן
עוטף-מחבק
פס נכבד של

ירח מצהיב
שולח קרן חיוורת
אל מרפסת

הזועקים השמיימה
עד מתי!

עוד בטרם נפתחה הדלת
בפניך
נוצרו בתוך הבית

קרן אור ראשונה
פוצעת ענן
חודרת

על מרפסת ביתי
ביום אביבי ונעים
לוגמת קפה.

הוא ואני חברים
עוד מהגן

קצרצר
עוד מעט
היא תשבר

מצב
עטופה
בשרידי חום גופך מלילה רחוק
יוצאת החוצה רועדת

תיק תק
מתקתק הזמן
עוד שניה עברה

עוד שקיעה
תתכנס אל
אחיותייה

מנות הבדידות
נאספות אל שקים

ביד גסה
חרמש מועף
שפע עולמות

חורף נולד
על מצע עלי שלכת
בחיקו של סתיו

מינימליסטי
הרבה זכרונות
מתוקים-מרירים

בעיני השקד שלו
זיק הפחד
פיסות אבים קטנים

לא זכרת.
גם אותי,
עד שעברת
ליד העץ

מצב
קורעים בי נתח אחר נתח
חלל אחר חלל

אהבה
נזכרת בך
בראותי
צבעי השקיעה

געגוע
זרם המים הקרים
דוקר

עיניי שלכת מוקדמת
עלו בלהבות
נאחזים
בעיניי ים שקט

עלי השלכת
שנרמסו באכזריות
הם

שיחה על כוס קפה
עיניים
לוכדות
מבט

על כסא-נח
מתנדנדת

לכוסות קרטון של קוקה--קולה

תחת עולמות רחוקים
על סדין ירוק
דוקר

מעיל שנותייך
מושך מטה
מאגר דמעותייך

רגשות על תנאי
חיבוקים כבר די!
נשיקות מעיקות

רוצה -
להשתרג כגפן
ולהניב -
ענבים מתוקים.

ערפילי
עננים.

עבים לבנים

צמד שירים
העננים האפורים התפזרו

כל עלה הנושר בשלכת

ילד קטן
נושא עיניו לרקיע
רואה
שתי שמשות

עצים ללא עלים
כהבטחות ריקות.

החור שבליבי
לא ידע דבר,

החלטתי -
ביני לבין עצמי,
שאני עקרה

תקווה נוספת
אבודה

עוד יום, נופל אל סופו

ערמתי
עלי-שלכת קרועים ורמוסים
והבערתי בהם אש.

ערסל
אותי בזרועותיך.
ערטל
אותי משיכבות עצבותי.

ערפל סמיך
מכסה
שתי גבעותיי

דלת נפתחת ונסגרת
ומאחוריה
נבלעת גברת

פוקחת עיניים לשחר חדש
קרני השמש החיוורות

פורמת תפר אחר תפר
תולשת הקישוטים

זכרונות
עצרנו בשולי הדרך הכפרית
בראותנו עצי פטל
קוטפים הפרי
ואכלנו

דיאלוג
-ראו
כמה
גבוהה
אני
ומה אלגנטית הליכתי.

כל החוטים נקרעו.

מפוררת
פירורים
פירורי-לחם
ליונים

על עיר בטון
לבנה מביטה
מטה
חתולה ג'ינג'ית שרוטה

געגוע
בסדר,
קראנו את ה"ההגדה".

הרבה אנשים היינו
בחדר.

עתה-
באשמורת ראשונה
מפזזות להן ציפורים

בדידות
הפצע שנפער בתוכי עמוק כים
גדול כשמים
מר כמרור שאבותינו אכלו במצרים

פרידה של ממש לא
הייתה לנו.

בדידות
לשמשות הקרות,
כגופות מתות,
פנים נלחצות,
כמבקשות להחיות

גורל
מה שמשך אותו אליה
היותה צעירה וסקסית

אמונה
לצבוע עלים בירוק
במקום צהוב.

אני אוהבת צבעים
חזקים.

מצב
על אדמת-טרשים,
רק הצבר יוכל לגדול.

צדפות שבורות לחצי
נפלטות לחוף

הם שוחים בי
מתערבלים

ציה בעיניי,
לא, איני בוכה,
זה רק אגל זיעה שמטייל על גשר אפי
וצונח על שפתיי

בלילה ארוך
הנמתח כמסטיק

פרשת שערך לשלוש,
צמות קלעת

לחישת צפרירי הבקר
שלאחר היורה,

דפי אלבום
מצהיבים
מעלים קמטים

הומור
אנו-
לובשים בגדים,
נועלים נעליים,

לפעמים
כשקידרתי ריקה
נחשי-ארס

אהבה
חם,
והזיעה זולגת
על גבי וצווארי

תחושתי
לא מצליחה
למרוט ,

אש בעצמותיי
קרח בליבי

גורל
נולדתי במזל קשת

פזמון
ללגום משקה
מכוס גדולה,
ללגום משקה
בחבורה,

הבכי
עזב מעוני
הכעס
נכנס במקומו

(כ)לב משוטט ברחובות
רודף אחר זבוב
אחר חלום

ללב מותר
להשמיע צלילי-כאב
ולא רק שמחה

בהגיעי לשם
הרוחות
עורכות משתה לכבודי.

מצב
וכשהגלים גבוהים
וסערה
משתוללת בפנים
החומץ מתפרץ
החוצה
ומאכל הכל

בעודי פוסעת
בצעדים מהירים
בטיילת התחתונה
טיפות הגלים מתנפצות

שתיקה משוטטת
בשבילי נצח
ממלאה ספלים בלהבת-זהב

בחום
ואני מרגישה כמו פעם.

משקפי שמש הכהו עולמי,
הסתירו דמעה,
במכחול ציירו עצב
שלקחוני לתהומות נשייה

רוצה לחוות אהבה אחרונה ודי

כאב ואשליה
רוקדים סלסה.

משני צידי רחוב ילדותי
צמחו ברושים
בימים יוקדיי שמש

ריח האהבה שלי
כריח לחם חם וטרי

בצעדי תינוק
הלומד לכת

יחפה על רצפה קרה
גופי לבנים שחורים

רכבות דחוסות
עם שלם
ללא אוויר
עוברות שערי ברזל.

יין
כחלב בלחם

להתנגש בענן שחור מאיים
ליצור קצר-חשמלי

על סדין זהוב שמש
גלי מחשבות

בכיתה,
שמונה ילדים ומורה

אהבה
וזה לא כואב
אני מחייכת...
זה רק זיכרון.

הרהור
זוכרת -
שחשבתי -
שתוכל לבוא ולהסיע אותי לעבודה,
ובערב לפני שתלך הביתה

הדמעות זולגות
ושוטפות האבק מעליי,
זוקפת ראשי

והיא -
על ברכיה כרעה

אהבה
האם הרגשת
כלפיי איזה רגש ?

אט אט
השתבללתי כשבלול

בדידות
השתמשו בחיצים מורעלים,
כידונים ממוקדים,

אם אני שותקת
זה לא אומר
ששכחתי

מצב
יום חם בחוץ,
השמש היתה נעימה

על רחבת-הריקודים
מפזזת לה שורה
פוגשת קרובת-משפחה

אתמול,
ידעתי כמה רך מגעך.
נשכבתי
באמצע המיטה,

ליטוף רך
בקצה האצבעות

ישנו אדם וכה נפלא עם לב זהב בתוך,
לו נשמה יש טהורה מלאה גדושה ברוך.

גופך וליבי
מצולקים
מציפורני התשוקה.

תפילתי מונחת על מרבד שטוח
מחילה וכמיהה מלטפות

העליזות נדחקה מפני
בת-זוגתה שיצאה מהארון

טרילוגיה
בפתח בית-קפה "נרקיס"
עצרנו מכוניתנו.
צעדנו צמודים

טרילוגיה
טעות גורלית שטעיתי
לילות לבנים
איש מדבר

טרילוגיה
באביב,
עת תיזל מפת החורף
במורד ההר,
לא תהא שום עדות

בחלוק משי שקוף
ובנעלי-בית גבוהי עקב
תלתליי מפוזרים ברוך
על כתפיי

שלום.
נעים להכיר.
שמי חלום.
אנחנו מתראים כל יום

שמיכת הטלאים שלי
בתכלת ובצהוב

מבלי דעת למה
ברכות של עצב

חלום
אעמוד
תחת חופה של יהלומים

בכל בקר מחדש
אני אומרת
אולי מחר,
אולי

אהבה
הרים לשמים מביטים
ים ואופק מתחבקים

שמש וענן
בוויכוח מתמיד
על זכות ראשונים

בדידות
שמש וערפל
כצחוק ודמע
הם.
אושר ויגון.

כמיהה
בוא, שן עימי הלילה
לא נעשה אהבה.

שממה פורחת
לא ציוץ עוף השמים
לא עץ פרי צומח שם

איני יודעת לכתוב שיר
שבו חמשת המילים הללו
חייבות להמצא בו.

שבת
אחרי שנתיים,
אביבית על זרועך.

הרהור
שקיעתך תגיע
במהרה,
ניחוח ילדותך המתוק
כפרי הדר

הרוח מלחשת באוזניי
סודות לא לי.

בשדות הפתוחים
כיפת השמיים קעורה יותר

הסכר נפתח.
הטישו מתמעט,

מסדרת אותן בשורות.
צובעת שערן
וגוזזת קצוות.

ציפיותיי חולפות תחת גשר
ספינתי הלוגמת

את, כן את,
זוכרת שאמרת
שאני יכול לספוג הכל?
אז טעית.

כשאהבתי,
הייתי מאושרת ופורייה

ענני תחושות
משייטים בלובן זך

חדר צר
אפל ולח
קרוע צד

שלוש תמונות קצרצרות.

אכזבה
תמיד ,
חלמתי ללבוש שמלה
וחצאית מנופחת לבנה

אהבה
הזריחה תפציע
בקרוב
בואי נתנה אהבים,
נרקוד

מצב
טבלתי בכחול
מישהו זרק חול.

שותה ספל גדול של קפה
בטעם סבלנות
אך איני

בלאט
רוקמת נפשי
מפת אבק
חולמת עתידי במבט מהורהר

תחושתי
מופתעת ומבוהלת
היא הבינה.

בכיסי מעילי הישן,
הדבקתי


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
למרות כל המריבות
למרות כל הצעקות

ברלין היא עיר ענקית בגודלה. כמו כל ישראל, טוב אולי אני
מגזימה מעט :)
האוטובוס, הצמוד לקבוצה שלנו, דילג בין מזרח למערב.
מזרח העיר, פחות אלגנטי ויפה, לכל חלק יש היופי שלו.


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה
....

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
....

שירה מאויירת
אל היצירה
....

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
....

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
.....

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה

שירה מאויירת
אל היצירה
..

שירה מאויירת
אל היצירה
...

שירה מאויירת
אל היצירה
..


לרשימת יצירות הצילום החדשות
סידרה
אל היצירה


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
ציור מחשב
אל היצירה

עיבוד ממוחשב
אל היצירה


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
איזי ליסנינג

עיתים יש
שאני מתעוררת,
באישון לילה,
וברגליי אחפש

אחר

הרגשות
מתחלפים
אצל אנשים
במדרגות הנעות:

אחר

יד ביד ביחד,
בבגד-ים חדש,
נרד לשפת הים,

איזי ליסנינג

להיות,
חבוקה בזרועות,
חסונות ואהובות
כל-כך! כל-כך!

בלדה

עולה חום גופינו
בצורה מסוכנת
כמה אני זקוקה לזה, עתה.

רוק

עולה חום גופנו
בצורה מסוכנת
כמה אני זקוקה לזה, עתה.

אקוסטי

לשמשת בקרות
כגופות מתות
פנים נלחצות
כמבקשות להחיות

אקוסטי

אתה איתי.
שיכורה מאושר,
נרדמתי
חיוך מאיר פניי.




אל הארכיון האישי (51 יצירות מאורכבות)
חרב עליי
עולמי!



אשתו החדשה של
סטאלון מבינה
לראשונה את
המשמעות של
סטרואידים על כח
הגברא


תרומה לבמה





יוצר מס' 14567. בבמה מאז 30/7/02 8:00

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לסימונה ברנשטיין
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה