|
נולדתי בבוקרסט-רומניה. ב-11.12.55 בשעה אחת
בצהרים.
ו-12 שעות אחר כך כבר ידעו שמשהוא השתבש בלידה. הם
לא ידעו שלאמי היה אסור ללדת אותי בלידה רגילה. רק
אחרי
מעשה,אך אז כבר היה מאחר מידי.
אמי התחננה על ברכיה שיעשו משהוא כדי להציל את
ה"אוצר" שלה. לאחר זמן מה הביא אותי אבי למרצה שלו
באוניברסיטה, והוא אמר ,לאחר שבדק אותי,"היא
תדבר,קשה,אבל תדבר, היא תלך, קשה,אבל תלך. היא תראה
טוב ותשמע. אבל האינטלגנציה שלה תיהיה מעל לממוצע.
אבל בידיה היא לא תשתמש." וכך אכן היה.
אני נכה מלידה.לא מתפקדת כלל בידים,ולכן למדתי בדרך
הקשה והמפרכת להעזר ברגלי הימנית. בארץ, למדתי בבתי
ספר מיוחדים לנכים. "אופקים"שבחיפה, ו"און"
שברמת-גן.
למדתי שם עד גיל 17 . ואז יצאתי לעולם עם ידיעות כלל
לא
מספקות אותי. נרשמתי לקורסי-ערב להתכונן לבחינות
בגרות
והצלחתי לא רע כלל, בהתחשב בזה שידיעותי היו שוות
לאפס אחד גדול.
מגיל 16 התחלתי לכתוב שירה. מה שהעיק לי על הלב.
השתלמתי בשתי סדנאות לכתיבה יוצרת--שירה. הראשונה
היתה באוניברסטת ת"א בהנחית ד"ר בלבן.3 חודשים.
והשניה היתה בבית אריאלה,ת"א .ונמשכה 8 חודשים.
פרסמתי בהוצאה לאור 2 סיפרוני שירה, אך הם לא הגיעו
לציבור הרחב.1."מתוך ליבי". וה-2 ."הקוצים שבחיים".
אולי כאן הם יענו.
קריאה מהנה.
המלצות המערכת:
בתחנת הרכבת. http://stage.co.il/Stories/190920
הדף הלבן. http://stage.co.il/Stories/191735
טפיפות רגלים. http://stage.co.il/Stories/247185
בחדר הלבן. http://stage.co.il/Stories/252801
ערפל סמיך. http://stage.co.il/Stories/563710
משהו שלא נשכח http://stage.co.il/Stories/620738
חיים נוי ואני3
http://stage.co.il/Stories/537281673
הפעם אסביר לך, או אנסה להסביר, טוב אז אתחיל.
לפני ארבע שנים באוקטובר 2000 היתה המכה הראשונה
בסידרת המכות שנפלו על ראשי .
|
אריה היה חבר ילדות שלי. כשהכרתי אותו הייתי בת ארבע וחצי
והוא מבוגר ממני בשנתיים. אז הוא היה בן שש וחצי. גם הוא נכה.
הכרנו במוסד שהיה אז בשם "סרפנד" בצריפין.
|
"בואי איתי נפגוש קבוצה חדשה של בנים. תעזבי אותה. בואי נלך."
"איפה נפגש?" שאלתי. "בכיכר האוניברסיטה.ליד השעון. זה מקום
מוכר
כל אחד מכיר אותו. בואי נלך."
|
הוא הגיע!
נכנס.
מעט מבוכה מצד שנינו .
המטפלת נעלמה בחדר-השינה שלי.
היינו לבד.
|
בילדותי הייתי חמודה ומתוקה.
אמנם נכה קשה,אולם כולם אהבו אותי.משפחה וחברים של הוריי.
אך אחר-כך הכל השתנה. בשנות ה"עשרה" המאוחרות שלי הפכתי
להיות עצובה יותר,בפנים. ורק כעת זה פורץ החוצה.
|
אתה אוהב להשתמש בשפת הגוף.
תמיד התאהבתי באנשים שמפגינם
כלפי חוץ את ריגשותיהם.
|
ב-72' הייתי בת 17 , מחפשת בחריצות חבר לחיים. ובאותה תקופה
התכתבתי עם אחד נכה שאהב כדור-סל, ובמקרה גם אני אוהבת, לא
משוגעת על זה, אך לאא איכפת לי לצפות במשחק מפעם לפעם.
|
כשהייתי ילדה
מתפללת הייתי בליבי,
ללא קול.
|
אופק רועד
מלחלח אדים
תקוותיי הטריות
|
הקיץ עוד לא ממש הגיע
הנוף השיל בגדיו הקודרים
|
אני -
מיטת בדידות.
בי נחבט
זה אחר זה
|
ערפילי בוקר התפזרו
רטיבותם זלגה על תריסי-עיניי
|
בים סוף, הנושק למצרים,
טבעו רודפינו לפני למעלה
|
לקחתי מנוחה ממך,
ארזתי
להבה כבויה
|
הוא בקש ממנה
להראות לו את
|
ראיתי
צייה ללא לבלוב
נשמה
|
מאחורי חומות דמיוניות,
בין גזעי עצים כרותים,
מסתתר לו
|
כמפרץ נטוש
כפרח שעלי-כותרתו
|
בידיים רועדות,
ואש בעיניים,
לאט ובזהירות
אוספת
|
בין הרים מיוערים בצבע
ירוק וחום-אדמדם
|
חנה אהבה
בלי מיטה
חנה התכוונה להגיע
|
אוהבת לחוש בחום
השמש על עורי
|
צעדים במרפסת,
אור וצל כתופסת.
את שערי פורע,
בגדיי הוא קורע
|
מביטה בתמונה ונזכרת
כבר חלפו השנים, אך אתה
בלבי תמיד
ואני משתנה ואולי
|
סמטאות חבויות
נושאות מלל בריא
בן תמונות צפות ועולות
הן אינן הודפות מסר מקרי
|
ארגמן רקיעים
מכוסה ערפל חכלילי
|
והיה אם -
אשאב לתוכי
את ים העצבות שלי
|
מבקר עד לייל
פנים מזעיפות
כשבלחיצה עדינה
|
נזכרת בך, בהביטי בגלויה הצבעונית
המבצבצת מארנקי שבמגירה
|
בחדרים אפלים
איבדתי מילים
|
ביום שישי בלילה
ירד גשם
על מדרכה סדוקה
ירח השתקף.
|
על ספסל
תחת חרמש מצהיב
משלבים אצבעות
|
כיסופים אלייך
חנקו כל רגע חם
שהנץ מזרעים
|
רציתי עוד מספר שעות
של אושר.
|
על עננים ורודים
תולה באיטיות
גרבי משי שחורים
|
יושבת בכסא ראשה שמוט בצד
לגופה שמלה מבד פיקה מפוספס
|
שלחתי את קופידון
עם חץ וקשת
לימדתי אותו
|
ריח לחם טרי
באפי
חור בכיסי
לקנות לא אוכל.
|
כאילה
קלת-רגלים רצה לה
בשדה-הפרא
כאריה
|
אפזר
עלי-כותרת של שושנים
על סדין משי תכול
עליו תשכב.
|
ילדה שלא ילדתי,
ואולי לא אלד-עוד.
|
אני -
החול, החצץ, הסלעים
אתה -
הגלים; גבוהים, נחבטים בי.
|
אני-
חושך,
חצי חרמש מחייך בעגמומיות,
|
אפלה אופפת
מחשבותיי
מנותק זרם
|
בקיעת אפרוח
תחילה
במקור מחרר
חור לאוויר
|
קטנת מימדים
לובשת
שדות ירוקים.
|
ראשי ריק ממילים
וליבי קר כרוח הלילה
|
את דמותך,
הרחוקה כל-כך
שאותה מנסה
|
תכול הים שמתחתינו
התנגש עם כחול עיניך.
|
וברגליי אחפש
את שלך
ואמצא, רק
קפליי סדין--קר.
|
מדליקה נורת ניאון פשוטה
לא מעמעמת החדר.
|
בידי
כוס משקה זהוב.
באיטיות
|
כסלע הנשחק
במיי-ים
ומתפורר אט-אט
|
הר מצולק
מגונן בשכמותיו
על מפל
|
בוא הביתה, גוזלי,
הפסנתר השחור כצועני,
|
כמו בובת-סמרטוטים בלויה
שנזרקה לפינה חשוכה ונשכחה,
|
יד עלומה מרימה
הרעלה לאיטה וחושפת
|
בנפול מפל-המים
על גלגל שינים זעיר
|
חושך,
בורחת,
חלון פתוח,
לחן מתפרע
|
ספינה מתנודדת
לאורו של נר
|
אחרי ימים רבים
של יובש
בין החורף הגשום
לבין הקיץ
|
בין חורף לאביב
ובחוץ עדיין צריך
סוודר או מעיל.
|
מילים מתות צצות
בין מרצפות
|
גוונים הדרגתיים
בין שחור ללבן
גולשים
|
רואה אותם
כפי שהיו
ישובים
זה מול זה
|
רשת סבוכה של כבישים
כקורי-עכביש,
מובילה אדם עייף
אל ביתו.
|
הסטתי ווילון כבד ועתיק,
בחוץ,
עננים התנגשו זה בזה
|
בחורף, אהיה רעם-ברק
רחש גלים על המזח
בקיץ.
|
בכי כשרק תוכלי לבכות.
שטפי ריסי-עינייך
|
את שם לתפוס בי
תקווה להפיח בי
|
בכל שישי בבוקר
הם נפגשים באותו בית-קפה
חורף, קיץ, שרב או גשם
|
על רצפת המטבח
שברי קרמיקה יקרה
|
מבעד לקרעי עננים
שחורים
מציצות קרני שמש אחרונות.
|
בלילות ירח מלא שומעים
את יללות הזאבים במדבר
|
צייה סביב.
תרחרח לביאה
נחיריה מתרחבים
|
לעיתים
גרה במדבר של כאב
ניזונה מעשבים שוטים
וטיפות של מים דלוחים
|
במורד הגיא,
נלכדו
בכלא האהבה,
היא -
|
במזחלת
רתומה לשני איילים
קלי-רגליים
רצים על שלג.
|
משקפי השמש שלי
מסתירים דמעה
|
נעלמו
האגוזים אותם פיזרתי
במעלה הדרך
|
לפיד בידי האחת
ספר בשנייה
|
במפתח סודי
כניצן של פרח
לאט.
|
במשעולי הטינה פסעתי
זמן רב,
דקרתי
|
טיפות הגשם
מחוררות בי
חורים
|
למרגלות הרים
סגלגלים
בעמק ירקרק
|
בקלמר שלי בצוותא צבעים
שחור -
לתאריך שחשוב לזכור.
|
בקניון. המון אנשים.
אני מסתובבת,
משווה מחירים.
|
בגשם שוטף
בקרן רחוב
שטרות ושקיות
|
נועלת השנאה
מאחורי עפעפיה.
|
ברדת מסך אחרון
משתחררת חשיכה.
|
בטעות נכנסתי
לרחוב ללא מוצא,
וראיתי-
|
שבת, נעים בחוץ.
סעדתי עם אמי.
|
יין שובב
מחליק בחושך
כורת ברית
|
חולת-לב היתה
ניתחו לבה
ניקזו מוגלתה
|
האנשים ברמזור
מתחלפים מירוק,
|
למרות שזה עדיין,
קיץ, חם מאוד,
לח מאוד,
|
נועלת ומבריחה את מנעול הדלת
מדליקה את הרדיו במטבח
|
בשלהי הסתיו
כשהעצים קופאים במערומיהם
כשהשמש נודדת
|
הצטנפתי
בכורסא עמוקה,
התכרבלתי
בשמיכה משובצת.
|
בשעת תפילה,
הוארו פני הנער
שחור העיניים
|
מי יאמר לי הלילה
"שני היטב אהובתי"
|
גבר ואישה
מצאו משיכה.
הוא שותה
|
כפילון מתנועעת
כקופיף מדלגת
|
חרמש
מצהיב אותנו
אוחזים ידיים
על הדשא.
|
היא עומדה בגן .
נשענת בגבה על גזע עץ
מלוכלכת, רטובה
וחסרת-כל מגיעה לבית מחסה.
|
מאה וחמישים גרם שוקולד מומס,
|
חוף מסולע.
גלים גועשים
היו לאדוות
|
איש הגלידה
שם מסתובב
וילד קטן
מייבב
|
רוצה להגמל ממך
לא עוד מחשבות
|
זהו.
גמרתי אומר
לשכוח אותך.
|
בחלקת אדמה
פורייה וקטנה
עודרת ערוגות
|
הוא מביט בי כל הזמן
אני מחזירה מבט חטוף
|
בנשימה ראשונה של בוקר
פערתי עיניי לרגע קט
|
כשהדבורים
מזמזמות בראשי
אני מניחה הכל
ומשרבטת
|
כמו שלא ניתן לשלוט
בהר-געש פעיל,
כמו שלא ניתן לעצור
רעידת-אדמה בשיאה,
|
חבשתי מצנפת
עטורה פרחים קטנים.
מבט קסום
בעיניו,
|
באתי לעולם
מלווה ברוחות רעות
דגרו בליבי
חפצו לצאת במחול השדים
|
התפזרו העננים האפורים
והיו ללבנים זכים
|
ברקים הבריקו
בכו מלאכים
הגירו מים
ציפורים מפוחדות
מחסה מחפשות
|
קמלו תקוותיי
נשרו חלומותיי
|
האהבה התייבשה ונסוגה,
אל עולם אחר
מתחה פנים
|
איש לא נשף באזני -
אהבני
איש לא זעק באלם
|
האומנם עוד על פני
יעלה חיוך כמו פעם ?
|
סירנות אמבולנסים
נשמעים ברחובות.
ליבי מחסיר פעימה.
|
קלה ההשלמה עם מצב מבחינה פיזיולוגית
לעומת השלמה עם נפש זועקת.
|
הוא מביט בעיניה
ורואה בם אהבה.
|
מדי פעם
מכה בי האגרוף
בבטן הרכה.
|
זקן היה האב ועיניו חלשות
ביד רוטטת מישש
|
הדף הלבן מזכיר לי סדין של בית-חולים
והאותיות בשחור מזכירות לי כתובות
על מצבות
|
בצאתי לסיבוב בעיר
בוחרת בדרך הקצרה
העוברת בחזית ביתך
|
עומדת ומביטה
בחלון ראווה
בהשתקפות הזגוגית
|
מכונית עוצרת
נקישה בדלת.
עצמות ושרירים
|
ללא אוויר-
ובלי חום השמש-
|
המתנה ואני
לא סובלות זו את זו
חברתי הטובה, בצמה
|
החול הנמזג בגביעים
יוצר
שכבות צבעים
|
החיים שלי, מלאים בהצגות
מאומנים בהחבאת האמת והרגשות
מבטאים בתוכם כאב.
החיים שלי, לעוסים כמסטיק.
|
חיוך ראשון
של תינוקך.
השן הראשונה
שצמחה לה. ולא היית שם.
|
שמיכת פוך אפרוש
על הרי חרמון ולבנון,
לקשט היערות
|
החשיכה עפה
ונחתה
דרך החלון
הפתוח לרווחה
|
בשמלת-מיני
בעלת מחשוף עמוק
סנדלי-עקב דק
לרגליי המגרות.
|
להלוויה שלה
נהרו גדולים, כקטנים
ילדים נשים
|
הילדה סימה
אינה כבר תינוקת
|
על שולחן עגול
ליד ספל קפה קר
ניצבת
|
את שמיכת הפוך
הימרתי בקטיפה
|
ברחובות צרים
עקלקלים כתלתלים,
|
אל מול קיר שומע
שוטחת
נוצרת כל רגע
|
אותי לא אהב אף גבר
כאהוב גבר אישה
|
אצבעות חשוכות,
גולשות במורד
ראשי וצווארי
|
המילים שנאמרו
התדפקו על דיסק זכרוני
ולא התעופפו
|
גלים גבוהים
מכסים אותי
מלח וחושך סביבי
נאבקת לצוף
|
עלים חציים ירוקים,
מחציתם חומים,
לוטפים את הדשא.
|
הערב
בכו המלאכים
אדונם צעק בקול חזק
|
זרם המים החזק במקלחת
מונע מלשמוע קולות מבחוץ,
מנגבת בכף-ידי אדים
מדלת הזכוכית,
|
זרם המים החזק במקלחת
מונע מלשמוע קולות מבחוץ,
לפתע -
|
אדומה בשלה
נפלה על אספלט
נחבטה, התרסקה
|
שמלת-הכתונת
הארוכה הלבנה
רטובה
שרווליה מופשלים
|
באשמורת ראשונה
נעמד שחף
על החוף
|
נעקרתם מרחם חם
נותקתם מחבל-הטבור
|
ראה פניני עיני השקופים
ותן בהן אור
|
תכלת במרום
וגם למרגלתיי
מתחתי
|
ראיתי קיר מתפורר
חשתי בגיר הופך לאבק
|
אומרים, ש -
האל
נמצא ברקיע ובארץ,
אומרים, ש -
|
רכבות אהבה
חוצות שדות
כבאותה תמונה
|
כשם שהעצים מלבלבים
בעלים ירוקים בהירים,
|
היה זמן
של בלבול
הייתה עת
של כמיהה
|
הרגשות
מתחלפים
אצל אנשים
במדרגות הנעות:
|
בימים הראשונים,
לא יכולתי
לשבת מול
כסאו,
|
והיה כי-
הקרם
תקרים בגרונך
חלקה רכה
|
דולק ודועך
הנער
כנר מהבהב
|
השמש עוד לא זרחה
אני כבר ערה
|
שוכבת על שמיכה שפרשת למעני בשדה
|
פעם,
לבותינו פעמו
בקצב התנפצות הגלים.
|
מבעד מסך הגשם
ראיתי אותו
יוצא כמתוך ערפל
|
על רקע
רקיע תכלת
וחמה במרום
שדה-שיבולים זהובות
|
שינה טרופה,
נרדמת-מתעוררת,
|
לפני כל תרנגול
חמישה זחלים
מתרפסים
|
לפנים
כשאבי עישן מקטרת
אהבתי את רגע ההצתה
|
כמו כוס שנשברת,
כעופרת מתפזרת,
|
זלג הזמן באיטיות
מזדחל כצב.
|
מאז נשק לי
מישהו אוהב באמת.
שנים,
|
איני יודעת
לאן לפנות
מה לעשות
עוד
|
את קול צחוקו
כסאו כבר לא ישמיע
|
אדוות
רכות חמימות
רגליי מרגיעות.
אתה
|
קורי-עכביש מוכספים
נשברים
בחוטיני נוצץ
אתה נועץ
|
חושבת כמה נעים
לגעת בקטיפתיות
|
"עצור!"
צועק חייל במדים
ורובה דרוך
|
לקיפוד יש קוצים,
והוא דוקר.
אולם,
|
האטתי את צעדיי;
על מנת לאפשר לעצמי לקלוט את עתידי,
ביתר בהירות ובהילוך אטי,
להאריך הימצאותי.
ברם -
|
שוטחת את קלפיי
ודמותך מתחלפת בנסיך לב אדום
מחייך אליי בחוצפה
לא רק אני
|
יש אומרים ישנה ארץ
בשל דרך בלי תוואי
בה לא סבל וצער
משוחררת מדווי
|
בלילה בלילה,
כשאני מתהפכת
מצד אל צד
|
בין יהלומים נוצצים
המתחבאים מאחורי השמש
|
מכבה את האור
קוראת לחלומות
|
פותחת חלון
שמש וים
מאירים את ביתי
|
בעמק,
טל הבוקר יבש על פניה.
חמנייה, ראשה מסובבת, כמחזרת,
|
חמש בבוקר
הזריחה בחיתוליה
ובראשי תוהו וובהו
|
חמש בבקר
מתחת לשמיכת הפוך
אנו שוכבים
|
חמש בבקר
זריחה בכסף וזהב
שבים ממסיבה
|
חמש בבקר
לוקטת קורי-עכביש
מעיניי,
|
אור בין ערביים
לובש שמלה שחורה
הגומא מרשרש
|
חצי חיוך של אישה ממוסגר
בוהה בי
|
נכנסת למטבח
פושטת מכנסיי.
חוגרת סינר,
|
כותונת לבנה
פוסעת על החוף
עקבות בחול
|
חשבתי שראיתי בעיניך
אש בוערת
וידיך היו כה רכות
|
רוצה לטבול כף רגלי
בתערובת צבעים חמים,
|
לא,
איני בוכה.
זו רק
טיפת טל
|
בצעתי לי פיסת שמים
טבלתי אותה בסוכר -
|
שלג מסביב
עצי-ברוש
מכוסים בקצפת
|
טפיפות רגלים קטנות
לא נשמעו בביתי
|
מוזגת כוס יין אדום
צופה אל יום גוסס
|
עצי הברוש
השירו מחטיהם
על האדמה הקשה
נוצרה שמיכה דוקרנית
|
מריבה רבת פנים פרצה, שוב
אני זקוקה להרגעה
נשענת על אדן החלון
|
ננוח על החול
עד שנתיבש.
השיר שבליבנו
האושר משכר.
|
עכשו, אני כאן.
לזמן ארוך
אני מקווה.
|
לעיתים היא רקובה
לפעמים, מקיאה אותה.
|
שמש שלי
זורחת רק בלילה,
יאוש מול יום חדש,
מול תשוקה בוסרית
|
אי-שם
מעבר לים
שוכן לו מקום
|
כמו עקירת שן
כמו טיפול שורש
|
אוכל חריף העלה
דמעה אחת בעיניי
ולא יותר.
|
לחבוק,
לטמון, לעת ערב,
לעת שקיעה.
|
כאשר מקלפת אגוזי פקאן
קליפתם הקשה
פוצעת וסודקת
אצבעותיי
|
עכשו עינים יפות
אלו נראות עיפות
וקמטים מוקפות
כבזיקנה.
|
מבטי דבק
למסגרת בצבע, מפתיע,
סגול
|
זורקת כדור כתום לים
רוקד מתגלגל עד האופק
צובע חלקת שמים אדום
|
בתחילה ביקרנו מדי שבוע,
להדליק נר-נשמה ולקרוא יזכור.
|
אתה רואה -
כוכבים.
אינך משער
שאלו
|
עם כוס קפה מהביל בידי,
חמימות מתפשטת בעורקיי
|
שערה הארוך
מתנופף
כוילון השחר
|
אל כיפה שחורה
של עצב
מושיטה ידי
|
תלטף פני
תיבש מליחותי
שוכבת על צידי
ככפית
|
שבויה בגופי כלביאה בקרקס
רוצה לנתץ הקולר
|
אהבה וחברות
באו לעולם.
שאלה הראשונה
|
לפעמים אני תוהה
כמה עננים שטים בשמים
כמה עלי-שלכת נושרים מהעצים
|
מקלפת תפוז
אוכלת הפרי,
העסיס נוזל
מבין שפתיי.
|
מתחת לשמיכה החמה,
ראשי על כתפך
זרועך מרצדת
|
כעכביש רוקם
בחוטי זהב וכסף
|
לכרות
ענף גזע-עץ
כלגדוע
את זרועי
|
כשהחומות נבקעות
האויב פורץ
הארץ חומס
העם מרעיב
|
האם היית לבד
כשקרבה שקיעתך
מחשיך, לאיטך
|
כשיגיע היום
אבוא אליך
בבגדי הולדתי
|
לכתוב מהלב
זה לחטט בפצע מוגלתי, זב דם
לנקות, לחטא
|
קרן שמש אחרונה
מציירת
באדום וכחול
|
לא,
אל תדרוך בשלולית זו,
פן יתעורר העצב משנתו העמוקה.
|
על ההר נפגשנו
כשחטבת ארזים
להבעיר באח
אש
|
בתחבושת-מילים רכה
ובניגון ישן ואוהב
|
בחנות
בעיר העתיקה
מוכר לה
חלווה
|
כל פעם שהייתי
מבקרת אותך,
היה לי קשה לעזוב
|
אצבעות חלום
מסיטות
וילון תכול
מאדן חלון
|
הייתי רוצחת
את הלילה
תולשת
|
גורדי שחקים פוקחים עיניים
ממרום צמרתם
|
עודך מהדהד בי
לפרקים עובר עובר חץ מורעל
|
פעם, מזמן, מישהו שאלני,
"מה הכי קשה לך לעשות?"
|
לחייך,
לעוות את הפה ולחייך
כמה פשוט.
|
בין רעות לאחווה אפסע
עת צוהר יפתח
|
הלב מתכווץ ויודע
מגע פרפר
|
דמי נשטף,נספג באדמה.
לטעום עסיס אהבתך
|
בוקעת מצדפה
רגליה ארוכות
ירכיה עגלגלות
|
ברקים מציירים סיוטים
מטריה מגנה עליי
|
אט
חושפת
לילית
מסתורי גופה
|
חומק ליל
כגנב נתפס בקללתו
סוחב שמיכה
|
ואתה אומר לי לכתוב מהבטן
האינך מבין שזה כואב מאוד?
|
דיו כחול
טפטף,
הכתים לבי הרדום.
|
לפני עשר שנים
זרקתי פצצה בבית
היו פצועים והרוג
רק הרוג אחד
|
לפעמים,
מרוב אהבה אדירה, ענקית
אוקיינוס מתפשט אל המציאות
|
באשמורת אחרונה
מזדחל ממיטה חמה
לרחובות מרוצפים
תיפוף צעדים
|
שורשי-העץ
כגורי-כלבים
משתעשעים
|
בעלטה מבשרת מוות
זוג אוהב פורק אהבה שבדרך
|
מידי בוקר בפוקחי את עיני
מבעד לחריכי התריסים
מציצים - מתגנבים להם
|
מול הים
מדמיינת שאני ציפור
עפה לחופש
|
צועדת על מדרכות העבר
לא מתקדמת לשום-מקום,
|
תן לי
שלושה כדורי-פלאפל
על מצע כרוב חמוץ
|
את חולמת בהקיץ,
נתקלת בבליטה
באספלט שחור.
|
שדות זהב
אדמות של ענן
עצי שמש
|
זה מה שנותר
אחריך
ולאחר כל מה שנאמר
|
מוכנה לצאת לחופשי
אורזת לי צידה לדרך
בתיק פרחוני מגובלן
שאותו אמלא
|
מוכת חשיכה
ורעב יימתח לאורך רגליי
|
נצמדת
לעמוד חשמל
וחושבת לעצמי,
|
תערובת מוזרה
צהוב וירוק
יוצרים צורות משונות
כגאות ושפל
|
תפוז כתום-כהה,
לימון-מקולף חיוור
ואבק-אשליות אבודות
|
מחוג השניות נע במהירות
שניה ועוד שניה
|
השמש תזרח פתאום
מחר
אלעס שוב זיכרונות מרסקים
|
יושבת על ספסל
ברחוב סואן.
לוגמת קפה להנאתי.
|
בחשיכה
שומעת בראשי
קול נשי צועק
|
ברושים עלי סוככים
מכל עבר.
קר לי.
קפוא.
|
על גדר אבן מול חלונות ביתי
יושבת ומעלעלת בדואר
|
דבר לא היה חשוב
הסכר התמלא
נשפכו המים
|
שמים כחולים
לי מזכירים
זיכרונות אבודים
לא ממומשים.
|
אוסף זכרונות
טומן עמוק
באדמה לא לו.
|
זרזוף המים ממכנסיך
על חולצתי
|
חשבתי-
שאני ממתק שוקולד ממולא
|
לא מתעוררת לנשיקת אהוב
לא אוכלת מולו ארוחת-ערב
|
זוכרת,
מעילך הקל
על קולב בפינת המסדרון,
|
כאן למטה
אני לבדי, בונה אשליה של
ארמון הנפתח למשמע קולי
|
עומדת בעמק
מלא פרחים,
דשא ירוק.
|
"אופס... סליחה,
לא התכוונתי."
|
לאור גפרור
נערה
לבושה לבן
|
כאם מתגעגעת
אוספת אותו
אל מיטתך
|
שהקצף הלבן,
הוא -
שובל שמלת-הכלה שלי.
|
הלב הוא משאבה
לב הוא רק מכונה.
|
מעולם לא אמרת לי
מילות אהבה
חייתי
|
עמוק עמוק בבטן
מתרחשים זעזועים
|
נהגנו לדבר בשפת הגוף
שפתיי לשלך נצמדות
ברוך תחילה, תאווה בסוף
ידיך כל גופי מודדות.
|
גדות נהר
המתעקלות כשיפולי
גוף האישה
רכות לעיתים,
|
יושבת
בים של חרציות
לוטפת רכותן
נזכרת
|
לאחר חורפים
של סגידה
הפכתי
|
שקיעת הלהבה
עוצרת, למנוחה קלה
מציבה כיסא
|
גלי הים
מתנים אהבה
עם הסלעים
|
ובכאוס דבק המרדף
אחר תהיות
לפתע
|
הרים מתפרצים
לבבות נשברים.
|
תמיד,
נוהגת לרתום
את הסוסים לפני העגלה
|
במכונית הירוקה הישנה
חופים נוגסים גבולות ים.
אתה שם שוקולד בפי.
מקרבים ברכיים.
|
על קצות אצבעותיו
בחושך כמעט מוחלט,
ידיו שלוחות לפנים
עוצר לשבריר שנייה,
|
בצדי הדרך מתעייפת
חובקת מילותיך החמות
ואתה
|
הקיץ חלף עבר
בערבים יושבת
לאור נורה בודדה
|
האכזבה מטפסת
לצמרות העצים
|
בלילות לבנים
משייטת במים חומים
|
עתה, כשעזבתי,
יודע שאת נמל-הבית שלי
|
לא הגעתי ראשונה
לקו-סיום הריצה
|
שחר צמא
שלוח יד
מלקט טללים
מעצי אלמוות
כצוף דבורים
|
הבית אפל
אתה נכנס.
נרות מאירים
בשלל צבעים.
|
על שפתיי הפשוקת קמעה
כעלי כותרת של שושנה
|
יחפה צועדת
על חוף זרוע
שברי-לבבות.
|
את ילדת אותי,
ואיני בבעלותך.
|
נשענת על קיר
בגבה
וצונחת לריצפה
|
לא תמיד חלומות מתגשמים
אצלי אלה הופכים לסיוטים
או גם לגעגועים תמידיים
|
שערותיי,
על סדין מיטתי
כמטבעות פזורות
מחשבותיי
|
שמה היה נכרי,
מצטלבת כמעשה שבשגרה.
|
במבט אחד ניצתה אהבה
גרמת לליבי להאיץ פעימה
דלת חדשה נפתחה לי
|
בשמלה כתומה
הולכת לישון
אט-אט
שוקעת
בחלום.
|
ואכן צדקתי כשרציתי,
בתוכך להשאר,
|
יחד איתך טיפסתי
על גבעות והרים
|
בחדר המגורים,
מעל לאח הבוער,
תמונה - סירה ומשוט בודד
|
אלו רגשות
אלו מחשבות
אלו תשוקות
|
כדף מפרק חיי
עלה גפן
עוטף-מחבק
פס נכבד של
|
ירח מצהיב
שולח קרן חיוורת
אל מרפסת
|
עוד בטרם נפתחה הדלת
בפניך
נוצרו בתוך הבית
|
קרן אור ראשונה
פוצעת ענן
חודרת
|
על מרפסת ביתי
ביום אביבי ונעים
לוגמת קפה.
|
עטופה
בשרידי חום גופך מלילה רחוק
יוצאת החוצה רועדת
|
תיק תק
מתקתק הזמן
עוד שניה עברה
|
עוד שקיעה
תתכנס אל
אחיותייה
|
מנות הבדידות
נאספות אל שקים
|
ביד גסה
חרמש מועף
שפע עולמות
|
חורף נולד
על מצע עלי שלכת
בחיקו של סתיו
|
הרבה זכרונות
מתוקים-מרירים
|
בעיני השקד שלו
זיק הפחד
פיסות אבים קטנים
|
לא זכרת.
גם אותי,
עד שעברת
ליד העץ
|
קורעים בי נתח אחר נתח
חלל אחר חלל
|
נזכרת בך
בראותי
צבעי השקיעה
|
עיניי שלכת מוקדמת
עלו בלהבות
נאחזים
בעיניי ים שקט
|
עלי השלכת
שנרמסו באכזריות
הם
|
שיחה על כוס קפה
עיניים
לוכדות
מבט
|
לכוסות קרטון של קוקה--קולה
|
תחת עולמות רחוקים
על סדין ירוק
דוקר
|
מעיל שנותייך
מושך מטה
מאגר דמעותייך
|
רגשות על תנאי
חיבוקים כבר די!
נשיקות מעיקות
|
רוצה -
להשתרג כגפן
ולהניב -
ענבים מתוקים.
|
העננים האפורים התפזרו
כל עלה הנושר בשלכת
|
ילד קטן
נושא עיניו לרקיע
רואה
שתי שמשות
|
עצים ללא עלים
כהבטחות ריקות.
|
החלטתי -
ביני לבין עצמי,
שאני עקרה
|
תקווה נוספת
אבודה
עוד יום, נופל אל סופו
|
ערמתי
עלי-שלכת קרועים ורמוסים
והבערתי בהם אש.
|
ערסל
אותי בזרועותיך.
ערטל
אותי משיכבות עצבותי.
|
ערפל סמיך
מכסה
שתי גבעותיי
|
דלת נפתחת ונסגרת
ומאחוריה
נבלעת גברת
|
פוקחת עיניים לשחר חדש
קרני השמש החיוורות
|
פורמת תפר אחר תפר
תולשת הקישוטים
|
עצרנו בשולי הדרך הכפרית
בראותנו עצי פטל
קוטפים הפרי
ואכלנו
|
-ראו
כמה
גבוהה
אני
ומה אלגנטית הליכתי.
|
מפוררת
פירורים
פירורי-לחם
ליונים
|
על עיר בטון
לבנה מביטה
מטה
חתולה ג'ינג'ית שרוטה
|
בסדר,
קראנו את ה"ההגדה".
הרבה אנשים היינו
בחדר.
|
עתה-
באשמורת ראשונה
מפזזות להן ציפורים
|
הפצע שנפער בתוכי עמוק כים
גדול כשמים
מר כמרור שאבותינו אכלו במצרים
|
פרידה של ממש לא
הייתה לנו.
|
לשמשות הקרות,
כגופות מתות,
פנים נלחצות,
כמבקשות להחיות
|
מה שמשך אותו אליה
היותה צעירה וסקסית
|
לצבוע עלים בירוק
במקום צהוב.
|
על אדמת-טרשים,
רק הצבר יוכל לגדול.
|
צדפות שבורות לחצי
נפלטות לחוף
|
ציה בעיניי,
לא, איני בוכה,
זה רק אגל זיעה שמטייל על גשר אפי
וצונח על שפתיי
|
פרשת שערך לשלוש,
צמות קלעת
|
לחישת צפרירי הבקר
שלאחר היורה,
|
דפי אלבום
מצהיבים
מעלים קמטים
|
אנו-
לובשים בגדים,
נועלים נעליים,
|
לפעמים
כשקידרתי ריקה
נחשי-ארס
|
חם,
והזיעה זולגת
על גבי וצווארי
|
ללגום משקה
מכוס גדולה,
ללגום משקה
בחבורה,
|
הבכי
עזב מעוני
הכעס
נכנס במקומו
|
(כ)לב משוטט ברחובות
רודף אחר זבוב
אחר חלום
|
ללב מותר
להשמיע צלילי-כאב
ולא רק שמחה
|
בהגיעי לשם
הרוחות
עורכות משתה לכבודי.
|
וכשהגלים גבוהים
וסערה
משתוללת בפנים
החומץ מתפרץ
החוצה
ומאכל הכל
|
בעודי פוסעת
בצעדים מהירים
בטיילת התחתונה
טיפות הגלים מתנפצות
|
שתיקה משוטטת
בשבילי נצח
ממלאה ספלים בלהבת-זהב
|
בחום
ואני מרגישה כמו פעם.
|
משקפי שמש הכהו עולמי,
הסתירו דמעה,
במכחול ציירו עצב
שלקחוני לתהומות נשייה
|
רוצה לחוות אהבה אחרונה ודי
|
משני צידי רחוב ילדותי
צמחו ברושים
בימים יוקדיי שמש
|
ריח האהבה שלי
כריח לחם חם וטרי
|
יחפה על רצפה קרה
גופי לבנים שחורים
|
רכבות דחוסות
עם שלם
ללא אוויר
עוברות שערי ברזל.
|
להתנגש בענן שחור מאיים
ליצור קצר-חשמלי
|
על סדין זהוב שמש
גלי מחשבות
|
וזה לא כואב
אני מחייכת...
זה רק זיכרון.
|
זוכרת -
שחשבתי -
שתוכל לבוא ולהסיע אותי לעבודה,
ובערב לפני שתלך הביתה
|
הדמעות זולגות
ושוטפות האבק מעליי,
זוקפת ראשי
|
האם הרגשת
כלפיי איזה רגש ?
|
השתמשו בחיצים מורעלים,
כידונים ממוקדים,
|
אם אני שותקת
זה לא אומר
ששכחתי
|
יום חם בחוץ,
השמש היתה נעימה
|
על רחבת-הריקודים
מפזזת לה שורה
פוגשת קרובת-משפחה
|
אתמול,
ידעתי כמה רך מגעך.
נשכבתי
באמצע המיטה,
|
ישנו אדם וכה נפלא עם לב זהב בתוך,
לו נשמה יש טהורה מלאה גדושה ברוך.
|
גופך וליבי
מצולקים
מציפורני התשוקה.
|
תפילתי מונחת על מרבד שטוח
מחילה וכמיהה מלטפות
|
העליזות נדחקה מפני
בת-זוגתה שיצאה מהארון
|
בפתח בית-קפה "נרקיס"
עצרנו מכוניתנו.
צעדנו צמודים
|
טעות גורלית שטעיתי
לילות לבנים
איש מדבר
|
באביב,
עת תיזל מפת החורף
במורד ההר,
לא תהא שום עדות
|
בחלוק משי שקוף
ובנעלי-בית גבוהי עקב
תלתליי מפוזרים ברוך
על כתפיי
|
שלום.
נעים להכיר.
שמי חלום.
אנחנו מתראים כל יום
|
שמיכת הטלאים שלי
בתכלת ובצהוב
|
מבלי דעת למה
ברכות של עצב
|
אעמוד
תחת חופה של יהלומים
|
בכל בקר מחדש
אני אומרת
אולי מחר,
אולי
|
הרים לשמים מביטים
ים ואופק מתחבקים
|
שמש וענן
בוויכוח מתמיד
על זכות ראשונים
|
שמש וערפל
כצחוק ודמע
הם.
אושר ויגון.
|
בוא, שן עימי הלילה
לא נעשה אהבה.
|
שממה פורחת
לא ציוץ עוף השמים
לא עץ פרי צומח שם
|
איני יודעת לכתוב שיר
שבו חמשת המילים הללו
חייבות להמצא בו.
|
שבת
אחרי שנתיים,
אביבית על זרועך.
|
שקיעתך תגיע
במהרה,
ניחוח ילדותך המתוק
כפרי הדר
|
הרוח מלחשת באוזניי
סודות לא לי.
|
בשדות הפתוחים
כיפת השמיים קעורה יותר
|
מסדרת אותן בשורות.
צובעת שערן
וגוזזת קצוות.
|
ציפיותיי חולפות תחת גשר
ספינתי הלוגמת
|
את, כן את,
זוכרת שאמרת
שאני יכול לספוג הכל?
אז טעית.
|
כשאהבתי,
הייתי מאושרת ופורייה
|
ענני תחושות
משייטים בלובן זך
|
תמיד ,
חלמתי ללבוש שמלה
וחצאית מנופחת לבנה
|
הזריחה תפציע
בקרוב
בואי נתנה אהבים,
נרקוד
|
טבלתי בכחול
מישהו זרק חול.
|
שותה ספל גדול של קפה
בטעם סבלנות
אך איני
|
בלאט
רוקמת נפשי
מפת אבק
חולמת עתידי במבט מהורהר
|
מופתעת ומבוהלת
היא הבינה.
|
למרות כל המריבות
למרות כל הצעקות
|
ברלין היא עיר ענקית בגודלה. כמו כל ישראל, טוב אולי אני
מגזימה מעט :)
האוטובוס, הצמוד לקבוצה שלנו, דילג בין מזרח למערב.
מזרח העיר, פחות אלגנטי ויפה, לכל חלק יש היופי שלו.
|
עיתים יש
שאני מתעוררת,
באישון לילה,
וברגליי אחפש
|
הרגשות
מתחלפים
אצל אנשים
במדרגות הנעות:
|
יד ביד ביחד,
בבגד-ים חדש,
נרד לשפת הים,
|
להיות,
חבוקה בזרועות,
חסונות ואהובות
כל-כך! כל-כך!
|
עולה חום גופינו
בצורה מסוכנת
כמה אני זקוקה לזה, עתה.
|
עולה חום גופנו
בצורה מסוכנת
כמה אני זקוקה לזה, עתה.
|
לשמשת בקרות
כגופות מתות
פנים נלחצות
כמבקשות להחיות
|
אתה איתי.
שיכורה מאושר,
נרדמתי
חיוך מאיר פניי.
|
אל הארכיון האישי (51 יצירות מאורכבות)
|
|
"גבירותיי
ורבותיי...
מהפך!"
לא הבנתם? לא
נורא, חיים
יבין. |
|
