|
יום אחד נלך כולנו למקום אחר,
יום אחד לא נהיה כאן יותר.
יום אחד נפסיק לכעוס ולרטון,
להזיק לנפשנו, לחכות שיהיה טוב.
יום אחד כולנו נאהב.
יום אחד כולנו נכאב.
יום אחד נתעודד,
יום אחד ניפרד.
יום אחד נבין שיש להפסיק לחפש את האור...
באנשים שסביבנו, בשמיים.
בכוכבים, במים.
במגע, בפשרות.
בקרבה, באהבות אחרות.
יום אחד נדע, אם נעמול להשלים עם עצמנו.
שהאור הגדול, קיים אך ורק
בתוכנו.
מחינו דמעה,התחבקנו שעה.
ונזכרנו שנועדנו זה לזו ושום דבר לא ישבור אותנו.
|
מה שטוב זה שעכשיו כשיש לה את הקופסא הסודית שלה, היא יכולה
להפסיק לדאוג.
בכל פעם שעמדה להפגע, שהציק לה משהו וישב על ליבה, כשרצתה לדבר
על חולשה, לשפוך, לשתף.
|
הדמעות כבר ממש הרטיבו את לחיי, כשסגרתי אחרי את דלת הנהג
ולחצתי על דוושת הגז חזק ככל שיכולתי.
נוסעת, לא יודעת לאן, בוכה ונוסעת.
ערב קר משתקף לי מהשמשה הקידמית של ההונדה שהיתה של אבא שלי.
מוש בן ארי מתנגן ברדיו "דרך"...
נוסעת, לא יודעת לאן.
|
אחרי שנגמלתי מגופך, לא פסקתי להתמכר.
אחרי שנשרתי מראשך לא חדלה השלכת לקרר.
|
תן למישהו אחר להטיס את המטוס הפרטי שלך,
תשב במחלקה תצטער על מקומך.
|
אני כאן מולך, האם אתה יודע לבכות?
אני כאן בוכה, האם אתה יכול לראות את הדמעות?
|
דרכו הכל נראה מלאכותי, הו כמה שנאתי את המסך.
וזה הנשקף ממול הלא הוא מגוחך!?
|
הו אלוהי הו אלוהי.
שוכבת אני על ערש דווי,
דמי אוזל מחלקיקי גופי.
|
רק שקט - זה מה שנשאר מאהבה של חורף.
נתן לי אותה כל כך גדולה, כל כך אמיתית, שתחמם אותי כשהכי
מפחיד לי, ולקח אותה עם השמש שכל כך חיכיתי.
|
|
|
זה לא סלוגן,
אני חוזר זה לא
סלוגן, אני תקוע
במוזיאון המדע
בחיפה, נכנס
עשן, מישהו חייב
לראות את זה,
בבקשה
עזרה!!!,
עכשיו חמש בערב
יום שני מאי 98
אני ממתין.
ארד עזמוביץ. |
|
