|
ילדה קטנה בגוף של מתבגרת. ילידת שנת 86 שחושבת
שהמילים הן מלכודת מסובכת במיוחד שקשה להמלט ממנה.
כשהכנסתי את חתיכת האבטיח לפה, עצמתי את העיניים - רציתי לתת
משמעות לרגע המיוחד הזה. הרי לא בכל יום טועמים אבטיח עם
שוקולד.
|
"מצטער, היה לי לילה נוראי". הוא אמר בטון מתנצל ועשה את פרצוף
הפאפי שלו.
הוא כבר הכיר את החולשות שלי, הבן זונה. לקחתי שאיפה רצינית
מהסיגריה כדי להרוויח זמן.
אמרתי לו שיכנס.
"רוצה קפה"? שאלתי.
|
לפעמים המחשבה על ההסתכלות עליו כשהוא ישן הזינה אותי. מין
אובססיה מתוקה ומרפאת ובה יכולת הריכוז שלי הייתה מנוצלת כולה
כדי לקלוט אותו - האופן שבו הוא נושם, הצורה שבה הפה שלו היה
קצת פתוח ובעיקר התנוחה השלווה שלמדתי כל כך להכיר.
|
זה ללא ספק דבר שלא ציפיתי לו.
שאלוהים הוא אישה? ועוד יפה כל כך? הרבה תנועות פמיניסטיות היו
שמחות לגלות את זה. גם אימא שלי הייתה שמחה, זה בטוח.
|
אני זוכרת את המתנה שהבאת לי ליום ההולדת ה-15 שלי. חמסה
יפיפייה עשויה מכסף ומשובצת באבנים בצבע תכלת בהיר. הצמדת
לאריזה פתק. המילים שכתבת הגדירו בדיוק את מערכת היחסים שלנו.
את הייחוד שבה, את היופי. אותנו.
"הכל, הכל, רק כדי לשמור עלייך".
|
צפיתי בהן כשהן הולכות יד ביד, כאילו היו שתיהן - חלק מקטלוג
שפרסם את "המשפחה המושלמת".
הרושם הזה השתנה מיד כשהם התיישבו למולי, אחרי הכל, המושבים
ברכבת הם די קרובים ואי אפשר להתחמק אפילו מהמחוות הקטנות
והרמזים שאף אחד לא רואה, כביכול.
|
היא הסתכלה על עיניו הריקות של הדחליל ועל האופן שבו גופו
רפוי, במידה מסוימת אפילו משוחרר. היא הבחינה לפתע ששרוכי
נעליו העשויים מקש היו פרומים. היא קמה מהספסל, רכנה לפניו
ושרכה את שרוכיו.
|
כמו בכל יום, היא שוב הופיעה שם. היא הייתה נראית אותו הדבר:
אותן תנועות גוף, אותה ארשת פנים. הכל היה נראה כאילו לקוח
מאיזה סרט שבו הדמות הראשית היא דמות אשר לעולם לא משתנה בדבר.
היא גם עמדה באותו מקום: ליד השעון העתיק של סבתא, בעוד היא
נשענת על הקצה הבולט
|
שוב שמעתי את זה. זה היה מין סימן מוסכם ביניהם. תמיד כשהייתי
שומע את זה, הייתי מדליק את הרדיו על פול ווליום ומנסה להתעלם
מהחבטות שנשמעו מהקומה העליונה..
|
זה היה אחד מאותם ימים חמים ורגילים בחודש אוגוסט. קמים בבוקר,
הלחות חונקת, ניגשים לשטוף פנים, אל ארוחת הבוקר, ומאז שריצה
טוטאלית על הספה, שכבר הספיקה לשקוע בלפחות 5 ס"מ מאז תחילת
החופש הגדול. וצופים בטלוויזיה כמובן.
|
אני לא יודעת אם הוא ידע עד כמה הוא היה חשוב לי. עד כמה שמחתי
לשמוע את הקול שלו, את הצחוק שלו, לדבר אתו, להריח אותו, לנשק
אותו.
|
חלקתי את הספסל עם עוד איש זקן, שבהה באופק, כמוני. ניסיתי
לנחש מי מאתנו יותר בודד.
לשבת על ספסל בשעה כזו של הלילה ועוד בראש השנה?! משהו בתמונה
הזו לא הסתדר.
|
ראיתי שזה שיגע אותו. היה לו מין מבט עצבני בעיניים שרמז לי
להפסיק עם השטויות ולהתחיל להקשיב. הוא לא ידע שלהקשיב בעזרת
העיניים זה אפילו יותר טוב להקשיב מבאוזניים.
|
השמש כבר הספיקה לשקוע,
והסדינים נותרו מבולגנים כשהיו,
ורק ריחם נשאר עליהם,
כמתעקש לשמר את הרגע.
|
היא הולכת על קצה המדרכה,
משתדלת לא ליפול,
לא לדרוך על הקווים,
רומסת ברגליה זיכרונות ישנים מאהבה רקובה.
|
בובה על חוט.
צוחקת כשאומרים לה,
בוכה כשאומרים לה..
|
בשניה שנפרשה על נצח,
שתיהן היו מאוחדות -
|
מבטים נפגשים, ידיים מושטות,
תהומות נפערים ומתאחדים מחדש,
|
רטובה עד לשד עצמותיי,
עמדתי וחיכיתי לך.
|
מילות האהבה איבדו מעט מכוחן,
אך קולך עדיין מסב נחמה.
|
צרור של מילים עבר ממש כמה סנטימטרים מהלב שלי,
והוא החסיר פעימה.
כמעט פגע בי.
|
שוכבת על המצעים הורודים שלך ובוהה בתקרה.
מתעטפת בשמיכה, מתגוננת,
קצת בוכה ומיד מנגבת.
|
הייתי צריך משהו שיחזיר אותי לחיים. הייתי צריך מישהו לדבר
אתו, מישהו שיבין אותי, ככה שאני אוכל להתנחם בו בכל פעם
שנכרתה בפניי ההזדמנות להיתקל ב-"עין העצבנית".
אז התחלתי לחפש. המקום הראשון שהלכתי אליו היה הסופר השכונתי.
|
|
|
בטח יש תקדים,
הטיטניק!
תחיה טבת, דוברת
סעודיה בראיון
לNBC. |
|
