|
סופרת שנים מאז קיץ 92, אך ללא ספק פורחת בסתיו.
מוכתרת בתור "מלכת השתיקות" שפורסת המון מידע אך לא
אומרת כמעט דבר. מי שמכיר אותה, לא יודע מי היא
באמת. אבל תמיד מוזמנים לנסות ולהבין...
"ג'יין", אני שומעת את אהובי ממלמל, "התקרבי". אני לא זזה.
אני מרגישה את נשימתו לידי, את הלב פועם בסטקטו אחיד ואת היד
המלטפת ברוך. הוא פורם את הסרט האוחז בשיערי ומעביר אותו
מעליי... "ג'יין", הוא אומר לי פעם נוספת, עכשיו קרוב אליי
יותר מתמיד, "הישארי איתי
|
התחלתי לבכות בהיסטריה ונשבעתי שאם יבוא האמבולנס לקחת אותי,
אני אתאבד. באמת שכבר תכננתי הכל מראש, עד שאמרו לי שאני
מגזימה. כבר אז הבנתי שפרופורציות בחיים זה ממש לא הקטע החזק
שלי.
|
בשלושה עשר לחודש אוגוסט
הפלאפון שלי יצלצל.
אני אדע מראש שהשעה בדיוק 00:01
ועל הצג יופיע השם שלו ציפיתי.
|
זה יכול היה להיות נפלא, אני חושבת,
אם היה זה חורף.
|
ידיים פתוחות לרווחה
מול דמות מתרחקת
מה שלא הבנת היה
שרציתי רק
|
את יושבת בדממה,
על הספסל האחרון שבקצה הרחוב.
עינייך דומעות,
ושפתייך רועדות מהקור העז.
|
|
|
אם פרפרים
נמשכים לאור אז
למה אני נמשכת?
הפודלית שואלת
יותר מדי |
|
