|
"במשך כל ההיסטוריה, התבטא גאון רוחם של האסטרונומים
ביכולתם לשגר את שכלם החושב אל קצווי היקום, בעוד
גופם נותר כלוא בכדור הארץ. ואולי יבוא יום וגם
גופנו יצא לדרך".
(מייקל קולינס)
בת אביב 91', אוספת חיוכים, חולמת בהקיץ ושרה עצמה
אל היום בו גם גופה יצא לדרך.
ואמרתי
ששתילי בננות רכים כאלה
הם הצד השני של המטבע
של גורי הכלבלבים.
|
יהיו לך עיניי הכחולות
וזו תהיה רק ההתחלה
|
כל החורף ההוא נטרפנו רפאים
ואין רופאים לברושים ערופים
|
הביטי, אחות
איך הרוחות מסתרקות בענפים...
עטורות כתרי אור וכתם
רצות בשדות מזהיבים
|
חלמתי עצמי בכריכה רכה
שמי מוטבע על מצחי כאות
ודמעותיי שהפכו לגבישי פלסטיק
ממוסגרות בדפים לבנים
|
יד קטנה מאדימה
פסים של חושך על גבו
יד עוצמת את עינה
שלא יבוא, שלא יבוא!
|
להחליט מה יישאר
איתי ומה יישאר מאחורי
ומה לא יישאר
אלא בינינו.
|
היה זה החתול שמשך את רגליי
אל חצר גן הילדים. שם
מנורה כתומה הציצה מעבר לכתפי
מתמסמסת לחופן כוכבים
|
רציתי להפליג על חלומות גדולים
ושוב אני חוזרת אל העוגן
הזה שקוראים לו גוף
מנסה להרים אותו מתוך החול
והוא כבד, כל כך כבד...
|
עבים מתרפקים על כתף השמש
רק עוד סיפור אחרון ודי
והוא מתרצה, מתרווח, לוחש
ובכן - נספר. יחד? ודאי!
|
שעות נמסות לאיטן
דרך ארץ סופרת דורות
|
הקיץ ההוא רעש באוזניי עשבים
ולהט השמש המתהפכת בקרבי
הרעיד תחתיי אדמה.
|
בעיר סואנת חייב אדם
שתהיה לו לפחות טיפה של הומור
שאם לא כן ירוץ מדי לילה
אל מתחת לשמיכה של אמא ואבא
|
ידי אוחזת בידך אוחזת בידי
וכבר ידך אינה חלקה כמקדם
- - -
שירה מצויירת
|
ציורי קיר בבתי הילדים בקבוץ -
יחד עם אדווה לזר, ובעזרתה האדיבה של רויטל מאור.
|
טביעות אצבע באקריליק ועט.
|
בשלב מסוים כבר לא רודפים רוחות
בשבילים ריקים
- - -
שירה מאויירת
|
לילה, מאוחר.
בתחנה הישנה ליד הכביש
עומדים בחורה ונער
וזאב בתחפושת איש.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
לכתוב סיפור לפי
רעיון שהיה לך
לפני שנתיים זה
גניבה ספרותית
מעצמך.
חרגול ברגע
טריפוליטאי(?) |
|
