|
nocturnal
what can i say, i'm a sucker for feelings
באמת נגמרה תקופה? כי אני לא שמתי לב
חזרה בהיסטוריה קרע בזמן
הגוף מתכלה אך הנפש זוחלת בכיוון ההפוך
להיאחז בקירות הבטוחים, בעור החלק
בחום, בשומן המרפד חלומות ילדות
לפני שבדידות קשה וכואבת תעטוף הכל.
|
בתוך צינור הומה אדם
צלילי מילים ומיתרים
עשן הסיגריות מתערבל כמו גלים במים
אני שוחה בים של געגועים אי שם
במקום שבו אף אחד אף פעם לא לבד
עם כוס קפה ואלכוהול ביד
|
משהו שלא שייך לי הולך לכיוון
של משהו שהוא אדום כמו דם,
מישהו שלא אוהב אותי הולך הפוך
ממשהו שהוא אדום כמו דם,
|
להיות בליטה זה יותר שווה מלהיות מישור, כי
ככה אמרתי לעצמי אתמול, כשלבשתי
את שמלתי האדומה-אדומה, עם כפתור
זהב אחד.
|
כל תזוזה כמכת מגלב
כל נשימה כצביטה בלב
כל מבט מרחיק אלף מילין
גוף מגוף אוהב.
|
מתוך סדרת שירים באותו הנושא.
|
איני אוהבת אותו, לא איני
כבר כיליתי בו כל תשוקותיי
ולילות שביליתי בחברת חלומו
|
אני וא', א' ואני... לא ברור אם כל זה אמיתי...
|
בין מה שאני רוצה להיות ומה שאני יש גבול דק
אני רואה בטלוויזיה דמויות יפות ולא רק
חולמת על צהוב וגיטרות נשברות בעולם מאובק
העולם נקרע, אדום, נוזל כמו זירה של משחק
|
קירות דקיקים שמקיפים אותה כמו גולם של פרפר
ואפור של שמיים שיורד עליה כמו גשם
הטירוף מחלחל אל גוף שנושם עכשיו
|
שומעת איזה ג'ף באקלי שמת
"הללויה, הללויה"
שיר הלל לכל השעות המתות של הלילה
כשהגוף כואב והנשימה איטית
|
תמיד חשבתי
שרוח הנעורים תטרוף את חיי
כגל גאות של רגשות ויצרים וגילויים
אך נוכחתי לגלות כי הרוח פסקה מלנשוב
והאוויר עומד מת כמו המבט בשעות הקטנות של הלילה.
|
טביעות רגליי בלי קול מופיעות על החול המלוכלך
האוויר כמו נלקח ממני בעוד כולם מסתכלים
בעולם הזה כבר אין צבעים, רק אנשים צוחקים
ואני ביניהם, רצה למרחקי מרחקים.
|
זה כמו בית של סבתא, אני חושבת
אז בירושלים, עם הרדוף בחצר
כשהכל היה עשוי מעץ ולא מפלסטיק
ולמרק היה טעם של סיר.
|
ועכשיו בטלה גדולה תיפול עליי
יש אנשים שרואים בזה ברכה
ואולי גם אני, אך כשאני רוצה אין זה בא
וכשזה בא אינני רוצה.
|
ירושלים בחורף זה לא משחק
רוח כמו מים חודרת עמוק
משב חם ואז חשיכה מצמררת
יקיצה מתוך שינה תפלה
|
כל פעם שהתפרצת ולא נתת לי לבכות
כל פעם שצעקת והערת את הדמעות
|
כל לילה יוצאת מבין הצללים
באמתחתה סיפורי מלחמה קשים
ראש אדום, ראש בוער ואש ברגליים
היא רצה, רצה וטורפת אנשים
מסיכה ענקית, אדומה ומאומללת
על פניה לעולם תישאר
|
השביל הארוך חצוב הדמעות, אני
הולכת בכיוונו של הסוף,
השמיים לבנים כסופים לא מזמינים
ודמותי משתלבת בקיר הכתובות.
|
פיצוצים אלמוניים באמצע הלילה השחור
אני חושבת אולי הגיעו החיים לשכונה
תפאורה צפויה לחיים נמוגים
|
ושוב המוזיקה מתנגנת אך ורק בשבילי
יוצרת בי געגועים למשהו שלא היה
ויש הדים, שהם שומעים יחד איתי
|
נכתב בעת סדנת כתיבה ("כתובת " למי שמעוניין)
|
מבט למעלה אל שמש צורבת מדם
ברחוב הצהוב אי שם
שם נתהלך בסופו של דבר, שם נחיה ושם נבער
בצילם של בניינים למודי שנים
רמזורים, תמרורים ותמרות עשן.
|
היי, זאת אני שם יושבת ומספרת סיפורי אגדות
מול קהל מרותק, עיניים ופיות פעורים לרווחה
מקסימה את כולם בתנועות וצורות ושירת פרפרים
בצבעי הטירוף מחוללת בין צללים אדירים
|
פרות רוקדות וואלס
ודגים דגים דייגים ברשת.
|
אני חושבת, זאת אומרת
אני מפליגה לעולם אחר
|
כבר שנים שעיני נמצאת על גבך
זמן רב מדי שאני מחפשת אותך
בכל יום מקווה שאולי אתה שם, מחכה
כאילו ידעת שהלב שלי בוכה.
|
שישה מיליון בורות נפערים מתחתיי
שישה מיליון זרועות חונקות אותי
תופסות בבשר כל חי
|
אני הולכת במדבר, הכל צהוב מסביב ויבש לי בפה וברגליים, השמיים
נורא כחולים ואין לי מים. אני הולכת כבר שעות, לפעמים במעגלים
ולפעמים ישר, לא רואה קצה לטירוף הזה.
|
בכל לילה אני חולמת שאני משהו אחר. אני רואה את עצמי כדמות
בסרט שלא נגמר, דמות יפייפיה וחכמה, דמות נאהבת. אני טווה
לעצמי חוטי עלילה, אהבה, חיים. יש אהוב, יש אהובה, יש נישואים
ויש ילדים. ובסוף יש רק מוות.
|
אי שם במגדל האופרה, מאחורי זכוכית שקופה ואטומה, ניצבת לה כלה
יפהפיה, בעלת שיער זהב- זוהי כלת הפלסטיק מתל אביב.
|
למרות השם הכה בנאלי (למרות הטוויסט) זו הכותרת שמתאימה
מבחינתי ליצירה...
העולם בידיים של ילדה קטנה.
|
nightclubbing were nightclubbing
|
מחלון בית קטן בנחלאות, דגל ישראל מציץ
|
האחד והיחיד, הכושי של משפחת שולברג...
|
נשיקה, עוד נשיקה, סתם נשיקה, אחת ממיליון שאני מחליפה עם
יוהאן שלי...
|
כמו להקה של שחפים, הנערים האלו.
צולם בת"א, חוף המתופפים (אין לי מושג מה השם האמתי)
|
מנסה להעביר את הזמן בעבודה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
המשחק של
אנדר!
פרובוקטור. |
|
