[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שום דבר
כדי לגרום לי לחייך בתמונה, צריך לצלם אותי בלי שאני אשים
לב....


אל היצירות בבמה האהובות על שום דבראל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונה
היי...
ילידת 82, גדלה על נילס הולגרסון.
לתת לאחרים לקרוא את הדברים שלי, זה קצת מוזר...
כאילו מישהו מחטט לי במח עם כפית, אבל גליתי, שזה די
נחמד...
כל אחד והסטיות שלו.. :)
בכל מקרה, תשאירו תגובה, שאני לפחות אדע מי מחזיק
את הכפית...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הוא יכנס לחדר שלי.
יראה את ערמות הבגדים והניירת שהיא השאירה מאחור. יזכר בסיסמת
החיים שלה, בלאגן רק הולך ומתחדש, אז למה לטרוח לסדר?!

אם היו לי כנפיים כבר מזמן לא היתי פה!
אבל אף אחד כבר לא הקשיב לי ממזמן , הויכוח נגמר , אמא סגרה את
הדלת הדימיונת שהיא בנתה בגללי מסביב לאוזנים שלה

בעינים מזוגגות, אני בוהה באהבה בכוס המכוערת שהוא קנה לי,
והשימוש היחיד שמצאתי לה היתה להחזיק את המברשות שניים
שלנו...
ועכשיו יש בה רק מברשת אחת...

לא חשבתי שאני מריה הקדושה או משהו, אבל בכל זאת, זה ההוא
שיושב שם למעלה שמחליט אם תהיה התעברות או לא.
אז התחלתי לקלל אותו, מה עובר עליו?! מה הוא עושה כאלה
שטויות?!

בחודש תשרי חלמתי על עדר סוסים.
שאלתי את בן דוד שלי, חגי, שלמד קבלה מה פירוש החלום והוא אמר
לי שעוד בחודש זה אני אמות.
המחשבה הראשונה שלי היתה שום קבלה שום נעליים, אין עדר סוסים
שיצליח להרוג אותי !

אינטרוספקטיבי
במשך 10 דקות , בין שתים לארבע , תליתי כביסה .

היתי בחדר ענק בלי הגדרות מיוחדות, הדבר היחיד ששמתי לב אליו
היתה העובדה שהאויר זרם לי בכזאת קלות לקנה הנשימה, ידעתי שאני
חולמת, אבח מזמן לא הרגשתי כזו שלווה ורוגע, לא במציאות
ובמיוחד לא בשינה, אז התעלמתי מההגיון וזרמתי כמו האויר שהיה
בחדר, בקלילות.

סבא שלי, היה באושוויץ, וגם סבתא שלו, אולי זה מה ששלח אותנו
בחזרה לזרועות אחד של השני, בערב ההוא, ערב יום השואה.
אותן תחושות של בילבול, עצב, ורגשות אשמה, על זה שיום השואה
הפך מרגיש השנה כמו עוד יום עם שירים עצובים בגלגל"צ...

היתי קצת מדוכאת כי נגמרו המטרות ונעלמה התקווה - התפוגגה,
כי כשאין משהו מיוחד שעוזר לנו להתעורר מהר ובחיוך בבוקר אז
קמים עיפים ומוטשים ונשארים ככה כל היום - הרבה ימים.

אתה תקפת ראשון,
יריה ראשונה, כדור אש.
יצרת בתוכי בור, בור כל כך עמוק, ששום אדם, שאף מילה, או ליטוף
לא יוכלו למלא.

פסענו ביחד, אחד לצד השני. צעדים מתואמים, רק שכל צעד שלו כפול
משלי ואני מגדילה את הצעדים שלי כדי לעמוד בקצב.
הוא משחיל את האצבעות שלו בין שלי ומחזיק לי את היד, אני
נותנת לו מבט וחיוך שמתלווה כדי שהוא יבין שאני מאשרת.

אני מאחרת. אני לא מאמינה שאני שוב מאחרת. הפעם היא תכניס אותי
לשיחת אזהרה... אני פשוט יודעת את זה, אני יכולה לדמין אותה
מחזיקה את העט המוזהב שלה... מתופפת איתו על השולחן...
אני מתחילה להאיץ את קצב ההליכה שלי לעבר תחנת האוטובוס.
"זאת הפעם השניה השבוע, מ

ישבנו במכונית , ארבעתנו וכל אחד עשה את עצמו מתרכז בשיר
שהתנגן ברדיו , העיקר לא לדבר אחד עם השני , יואב אפילו הגביר
את הווליום ותופף על ההגה מדי פעם , וברקע התנגן לו איזה שיר
ישראלי ישן כל כך מלפני קום המדינה

אני לא בטוחה שלתת לאחרים לקרוא את זה, הוא הדבר הנכון לעשות.
אבל ככה אני מדמיינת, שאיך שהוא גם הוא קורא את זה יחד איתכם.

ככה זה היה.

יש לי חום. חום גבוהה, ואני מנסה לשלוט בעצמי במילים שיוצאות
לי מהפה, על השאלות שאני שואלת, אבל אני לא יכולה.
אני מרגישה שאני כלואה בתוך הראש של עצמי, רואה דרך העינים
שלי, אבל מי שמדברת (בקול שלי!!) זאת לא אני.

אף פעם לא ירד עלי גשם. לא ראיתי אפילו טיפה אחת.
אמא שלי תמיד היתה כל כך גאה בזה, והיתה מספרת לכל מי שהיא רק
פגשה, איך אני והיא מבורכות, "על המשפחה שלי, לא יורד גשם,
מאתנו הוא מתרחק, אף פעם לא ראינו גשם. אמן".

הגוף שלי הרגיש שהוא מצטמק מהמבטים שלהם, בולעים אותי לתוך
האישונים שלהם, הכתפיים שלי נמשכו ונתמכו לאחור, עד שהשכמות
התנתקו מעמוד השידרה, ולא הרגשתי דבר.

אף פעם לא שמרתי דברים בפנים.
לא רוצה שיכאב לי. לא אוהבת שהכל מצטבת מבפנים. לא יכולה
להבין, את הכל, לא רוצה לנסות. פוחדת ממה שאני אגלה, אז
אניזורקת הכל החוצה, בכל דרך שאני לומדת.

מבט מקובע על ריצפת האוטובוס, כאילו היא היתה המפלט האחרון
לעיניים התוהות שלי .
הרגשתי כאילו כולם שמעו את הויכוח שלנו , וכולם נועצים בי
מבטים , חלק מבינים , חלק סולדים , ואני , מקובעת על הריצפה
ככה שאני אראה מועסקת בשלי , ככה שכמה שיותר מהר כולם ישכחו
ויתע

שעון.... נו בבקשה תעשה שתעבור כבר השעה הזאת.... אל תהיה כזה
כבד.. פעם אחת, רק פעם אחת זה כל מה שאני מבקשת!! תכופף קצת את
החוקים!!

מניאק!!! ככה הם, כל השעונים.... כאלה יבשים, לא יעיזו ללכת
נגד כיוון השעון אפילו פעם אחת.

"אני רוצה שתתקשר ותזכר שאתה אוהב אותי. ותזכיר לי גם.
אני רוצה שיפסיקו להשפך ממני דמעות מגואלות בדם."

כל פעם שחזרתי מלבקר אותו במחלקה המתרוקנת הזאת היתי חוזרת
יותר ויותר דפוקה .

אמא שלי היתה בצירים חזקים, פתיחה של 9 אצבעות, מרחק של שתי
דקות בין ציר לציר, בחדר לידה, כמו בכל חדר לידה, כמו תמיד,
התרוצצו אחיות, ורופא אחד, ואבא שעוד לא נהיה אבא אבל כמעט.

פתחתי עין אחת, החמצתי פרצוף, והסטתי את הראש בחזרה, לראות
אותו, רוכן מעלי, עם יתד ופטיש, סנטימטר אחד מעל הלב.
איזה מזל מחורבן. כל מי ששאלתי אמר לי שהוא שובר הלבבות הטוב
ביותר,הוא עשה את זה מליון פעמים. ועכשיו דווקא איתי יש לו
נקיפות מצפון?!

ראיתי תמונה,תמונה אמיתית, שעוד לא ציירו, שאף אחד לא צייר, כי
רק אני ראיתי אותה , כי רק אני היתי שם.

יום ראשון בבוקר, ישבתי בתור לרופא יחידה במרפאה האזורית
בירושלים.
אני חושבת שזה המקום היחיד שאפשר לראות חבורת חיילים קרביים
צופים בריתוק ב"טוב טוב הגמד" בטלויזיה החינוכית...

בבוקר, ידעתי, שבסוף היום תהיה לי החלטה די גדולה. אחת הגדולות
שאני אי פעם אצטרך לעשות. היתה לי משאלה אחת. ואני, צריכה
להחליט מה לעשות איתה עד סוף היום.

בגופיה מקושקשת באדום וכתום, וג'ינס ששלמתי הרבה כסף כדי שיראה
מרופט, נסעתי עם קבוצת התמיכה החביבה שלי שמרכיבה את רוב
החברות שלי מהצבא והביצפר, כדי להשקיע את הכל בכמה כוסות הקפצה
עם מעט מאוד ספרייט.

שרועה במיטה שלי,עם ראש על הכרית שיש לי עוד מגיל שלוש בערך,
מכוסה בשמיכה דקה שבימים הקרובים תוחלף בפוך הנצחי. סבתא שלי
ישנה במיטה לידי, ערב יום שישי.
אה, כן, ואני לבד.
שונאת לישון לבד.

השארתי את התיק והלכתי לשירותים.
ברחתי דרך חלון קטן שנועד לאיורור.
רצתי מהר, בסגנון פורסט גאמפ.
קלטתי שהוא מאחורי,אז בכלל רצתי כמו מטורפת.
מי שהסתכל מהצד נדהם.

- טוב, חמש דקות אני אצלך.
- אני לא אפתח ת'דלת, אני אגיד לאמא שלי שאת אוסמה בין לאדן.

השפורפרת ביד, והאצבע לא מסוגלת ללחוץ על מהקשים... יש לי כל
כך הרבה דברים להגיד לו, שידע שירגיש שיבין, אבל הכושר ביטוי
שלי בעל פה מסתכם ב "אהה... מה הענינים?!" ואת מה שהוא צריך
לשמוע, אני לא יכולה להוציא.

התבגרות
אנחנו נוסעים במכונית, נמעכים ירך לירך ארבעה אנשים במושב
האחורי, אני משעינה את הראש על השמשה ובוהה בירח, שכהרגלו בוהה
בי מיד חזרה, כאילו שהוא יודע שהנה שוב היא הולכת להתייעץ
בי... ואני צריך לפנות את לוח הזמנים העמוס שלי, שמבחינתה הוא
אינו חשוב, אתם יודעים


לרשימת יצירות השירה החדשות
בין פעימות
לבי,
יש רגעי הפוגה,
שלווה.
ברגעים אלו,
אני חושבת עליך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
איך שהידיים שלי רעדו בגלל מה שאמרת, ונהיו סגלגלות, כי לא זרם
אליהן דם, ויצאו לי מים בצורת טיפות מהעיניים. ואז התחלת לפתוח
פצעים, שרק התחילו להגליד, וזה שרף, כל כך שרף, והלב לא יכל
יותר להרגיש כל כך הרבה כאב, והוא התחיל לברוח, לתוך הצוואר.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כשאנחנו ביחד אני רואה מול העיניים דף ריק, אנחנו אמורים למלא
אותו, במחשבות חסויות, שאנחנו כותבים בשוליים כהערות ואת מה
שאנחנו משתפים אחד את השני, כותבים בדף .

מלאך קטן יפה ובלתי נראה קפץ לביקור בחדרי, שערו השחרחר הסתיר
לו את הראות והוא הרגיש גרוד בכנפו הימנית, אז המלאך נהיה עצוב
כי למלאכים לא קורים דברים עצובים רבים ולכן גירוד בכנף ושיער
שמסתיר את הדרך יוצרים כאב ועצבות בחייהם הורודים.


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
אופנה
אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה


לרשימת יצירות הציור החדשות
סוריאליזם
אל היצירה

רישום
אל היצירה

רישום
אל היצירה

רישום
אל היצירה
עיפרון ופחם


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
עיבוד ממוחשב
אל היצירה




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
אפשר לשלוח גם
באגט?

שכטר


תרומה לבמה





יוצר מס' 4069. בבמה מאז 28/7/01 14:13

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשום דבר
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה