[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כל השירים האלה מצויים פה בסדר הנכון, בעריכה
הנכונה, בפונטים הנכונים והכי חשוב - בצבעים
הנכונים! ->
http://ruviw1.tripod.com/HTMLS/MMPOEMS.htm

עוד 400 שירים על המוזה
מיומנה של נערה מזדיינת
מוקדש לפילי ים

/
ר.ו.



ליצור יצירה ולאחר שהיא עשויה להכיר בה שהיא גרועה
- זו אחת הטרגדיות הגדולות ביותר של הנפש. היא גדולה
בעיקר כאשר אתה מזהה שזו היצירה הטובה ביותר שיכולת
ליצור. ואולם לדעת מראש, כאשר אתה ניגש לכתוב יצירה,
שהיא חייבת להיות בלתי מושלמת ופגומה; לכתוב אותה
ובה בשעה לראות שהיא בלתי מושלמת ופגומה - זה שיא
העינוי וההשפלה של הרוח. לא רק ביחס לשירים שאני
כותב אני חש שהם אינם מספקים אותי, יתרה מכך, אני
יודע שהשירים שאני מתעתד לכתוב לא יספקו אותי גם הם.
אני יודע זאת הן באופן פילוסופי והן בבשר, מכוח
ראייה אפלה וגלדיולית.[..]

כבר כילד כתבתי שירים. בימים ההם כתבתי שירים גרועים
מאוד, אך סברתי שהם מושלמים. לעולם לא אשוב עוד לחוש
את ההנאה הכוזבת שביצירת יצירה מושלמת. מה שאני כותב
היום טוב לאין ערוך. טוב אפילו ממה שהטובים ביותר
היו מסוגלים לכתוב
. אך הוא נחות באופן אינסופי ממה
שאני חש, אינני יודע מדוע, שהייתי יכול - או שאולי -
הייתי מוכרח.[..]


פרננדו פסואה/ ספר האי-נחת


במקור השירים היו ממוספרים, ללא כותרת (מ"שיר מספר
1" עד "שיר מספר 400")

ISN'T HE A CUTIE ?
http://stage.co.il/Authors/YosefAlzuz




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"Thank u 4 u'r kind attention."
אמר איש זקן, חביב ומטריד
אחרי שלא הצלחתי לעזור לו לעשות בוק-קופי
באנגלית, מבלי שאני בטוחה שאני מבינה מה שיוצא לי מהפה
ואני מלאה מבוכה על שודאי הוא לא מבין אבל הוא לא מתקן, לא
מעליב

אימה
אישה שיכולה לעורר טירוף רדום
היא כל אישה
היא אישה שיכולה לעורר טירוף
היא אישה שיכולה להסיר צעיפים, גם מעצמה
אבל גם מעצמך

אני אמרתי לו: אתה די אובדני.
הוא אמר לי: "כן, אני באמת אובדני (ולא "די")."
אני אמרתי לו: וזה לא עושה אותך פופלארי.
הוא אמר לי: "וזה לא עושה אותי פופלארי."
אמרתי לו: עדיף שתהיה משוגע.
אמר לי: עדיף שאהיה משוגע.
אמרתי: "ואז יאשפזו אותך ולא תוכל לכתוב א

אני רוצה שנהיה חברים
אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי.
הדרגה שלו גבוהה משלי ולכן אסור לו להראות רגשות.
אסור לו להראות שיש לו מחשבות לא-נורמטיביות
אסור לו להראות שהוא חושב על משהו שלא קשור להשפלות
אסור לו להראות.
אסור לו להראות שגם הוא פוחד פחד-מוות משטו

זוגיות
"עובדים בשליחויות, בסקרים, אנשי-שיווק, מתכנתים."
ואז אני מבינה שהייתי צריכה לשאול
"What r u doing alive?"
או
"למה אתה לא מת?"

ביוגרפיה
אתה מקבל תמורה מלאה לכסף שלך!
כמה שעודד קטש ירצה ככה עודד קטש יקבל, אומר עודד קטש
(לא: "לעודד קטש").

אוטוביוגרפיה
כל מי שהגיע לשם נשאר, לתמיד.

גן עדן
הדוקטור אישר לו להתאבד
אלא שביום א' בלבד.
והוא לא הצליח להתאבד ביום א' אחד
אז זרק את האישור לפח של הדוקטור
כשהוא מטיח בו:
"אז מה עוזר לי האישור המזדיין שלך?".

הכישלון שלי גלוי לעין כל,
הכישרון שלי נסתר.
האהבה שלי לכל מה שמזכיר לי אותי
היא לא האהבה שלי לעצמי.
החשש שלי שאנשים לא אוהבים (לא-אותי)
כי הם לא מבינים (לא-אותי)
הוא החשש שלי שאני באה ממאדים.

אני רוצה למות.

אסור לדחוק במוזה
זה יבוא, זה יבוא
אסור לדחוק במוזה

הרגשות שלי מתים - אתה שומע?
מתים מתים מתים מתים.
הרגשות שלי מתים.
ולא רק הם.
הכל אצלי מת.
כל מה שהיה כל כך חי............... מת!
"מוות מוות מוות מוות"?
מוות, מוות, מוות, מוות.

השטן ביקר הבוקר בפולס-סיטי. הוא הניח אקדח בידי.
השטן ביקר הבוקר בפולס-סיטי. הוא לחץ על ההדק שלוש פעמים.

בלשי/מתח/ריגול
השפתיים שלי יבשות ולכן: מתות להיות נמצצות.

כשאני מדברת עם סבתא ואין איתי אף-אחד והיא אומרת שהיא בודדה
אני לרגע מדמה שאני בהרצאה של תורת האתיקה והמרצה מציג את
הדילמה הזו כך: האם צודק הדבר שאי-כאב הבדידות מונע מניעת כאב
בדידות הזולת?

מכתב
כשסיבנתי את התחת והאצבעות שלי חדרו לחור התחת כדי שיהיה כמה
שיותר נקי הבנתי:
אני אוהבת דברים בתוכי;
עשיתי ככה שהתחת יהיה הכי נקי שאפשר -
(הוצאתי את כל שאריות החרא מהחריץ)
כדי שזה לא יהיה כמו שאני רואה בסרטי פורנו לפעמים -
חורים מלוכלכים.

לא להסתכל אחורה, לא להסתכל הצידה
הוא מסתכל הצידה.
לא לראות שאולי.
לא לראות שאולי
הוא מסתכל הצידה
לא לראות שאולי
הוא לא מסתכל עליי.
לא לראות שאולי.

לא להסתכל אחורה, לא להסתכל הצידה
הוא מסתכל הצידה.
לא לראות שאולי.
לא לראות שאולי
הוא מסתכל הצידה
לא לראות שאולי
הוא לא מסתכל עליי.
לא לראות שאולי.

מקאברי
אני חושבת שאני חושבת שאני מכוערת כדי שלא אגלה שהאמת היא שאני
מכוערת ושהאשליה היא שאני יפה (מוטב לי לגלות שהאמת היא שאני
יפה ושהאשליה היא שאני מכוערת).

מכל שלל האפשרויות רק אחת תתרחש ואינסוף (-1) לא יתרחשו -
ואלה האפשרויות המעניינות.
מכל שלל האפשרויות רק אחת טובה ואינסוף (-1) רעות -
ואלה האפשרויות המעניינות.

בלשי/מתח/ריגול
צילצולים שאסור להחזיר ממשיכים להדהד בראשי. אני יודעת שבזה
שאני לא מחזירה צלצלול אני מונעת את המשך הקשר. צילצולים שאסור
להחזיר ממשיכים להדהד בראשי. אני יודעת שבזה שאני לא מחזירה
צלצול אני מונעת את המשך השקר.

ראו מה הם עשו לי!
אנשים מופקרים, מבחילים
ראו מה עשו לי!
דחפו ומצצו - ברזלים מלובנים לתחת דחפו!
אנשים נבלים - כמה רע הם עוללו לי!
אין בי איבר שאיננו מלא סימנים כחולים.
מופקרים הם.

ראו מה הם עשו לי!
אנשים מופקרים, מבחילים
ראו מה עשו לי!
דחפו ומצצו - ברזלים מלובנים לתחת דחפו!
אנשים נבלים - כמה רע הם עוללו לי!
אין בי איבר שאיננו מלא סימנים כחולים.
מופקרים הם.

אז אני לא אינטלקטואל (וגם לא אינטלקטואלית)
אבל יש איזה דבר אחד..
או שניים
שאני יודעת, על התרגשות של לא-להיתפס
לא להיתפססססססססססססססס
לא להיתפססססססססססססססססססס
לא להיתפססססססס
לא להיתפסססססססססססססססססססססס
להיתפסססססססססס.

אמרתי לו: "אני רוצה להוריד לך את הראש."
והוא אמר: אני לא מתנגד, אם כי זה לא יהיה אמנותי במיוחד.
אמרתי לו: "כן. זו לא תהיה אמנות ברמה הגבוהה ביותר,
האפשרית."
ואז הוא שאל: "מה המקסימום שאת יכולה?"
ואני לא שרתי, אלא ציטטתי:


לרשימת יצירות השירה החדשות
(ה)חוסר הביטחון העצמי (ה)שלי
מקורו איננו: אי-ידיעת-אלוהים

ארספואטיקה
!Fuck me, big boy
.My words, they are only expressions of my flesh
!Fuck me, big boy

יחסים
Fuck me, big daddy!
Make it a day to remember.
Fuck me, big daddy!
My words, they are only expressions of my flesh.

"אנחנו לא רוצים סקס."
אסור שיגלה, אסור שיתגלה.

כשאני נכנסת הם יוצאים מולי וחוסמים לי את הדרך
ואני נוזפת בפראים על הפוסטמיות שלהם
כשאני נכנסת אני חוסמת להם את הדרך
והנה - מדוע אין הם נוזפים בי בפראית על הפוסטמיות שלי?

אגן הירכיים שלי רחב מאוד -
אז קח אותי ביג בוי, מאחור!
הכוס שלי היה יבש אתמול ולכן אין רטוב ממנו היום -
אז קח אותי ביג בוי, מאחור!
המיצים שלי בוערים מבפנים ועוד רגע הם פורצים -
אז קח אותי ביג בוי, מאחור!

כל פעם שאת שאני גומרת, אני אוספת
עוד אובייקט של תשוקה

אותם רגעים המפרידים בין לא-מגע למגע
אותם רגעים המפרידים בין מגע לחדירה
הם הרגעים
שהאין הוא יש והיש הוא אין והם שניהם ביחד: לא-כלום מושלם.

אודה
אז איך אנחנו מצילים את קרתגו. אז איך אנחנו מצילים את קרתגו?
וממה יש לנו להציל אותה, אם לא מעצמה.
אני סוגר את העט עם השיניים.
אתה בחורה? אני בחורה.
זה נקבה? זה נקבה.
את גבר? אני אישה.

ואני שואלת את עצמי: מתי הוא גומר - "מתי הוא גומר?"
ולמה הכאב החד של הביתוק
לא בא במקום
הכאב החד של הניתוק.

אטימות
אטימות, אמרתי. אמרתי:
אדם נולד חסר-רגישות, החיים מלמדים אותו מהי רגישות
אטימות, אמרתי. אמרתי:
אדם לא נעשה חסר-רגישות, אדם נעשה רגיש.
אמרתי:
אתה יכול להיות רק יותר ויותר רגיש כשהסף הוא המוות כי אין
שיא-רגישות
אמרתי:
אנשים אטומים לא מתים צעיר

"איך את מרגישה?" "אחלה. לא יכול להיות יותר טוב."
אני מרגישה שלא יכול להיות יותר גרוע.

אין בי רחמים על שקרנים
והאנשים החייתיים
החייתיות הזו... היא איננה ראויה לרחמים;
מירבצה הוא טבע בהמי,
מירבצה הוא שתן, קיא, שפיך וחרא.

אין גרוע
מלהיות מסוגל ליותר מידי:
אז גם
הרעם הוא קול איוושת עלים ביער-עד אחרי הגשם
אז גם
הברק הוא קול ציוץ דק עם עלות השחר.

גורל
אין דבר יפה במילים יפות
ותשוקה גדולה לא יכולה להיות גדולה כי היא בסך-הכל תשוקה,
אני כבר לא בטוחה לגבי האיכות של הכתבים,
אני מרגישה שיכולה הייתי לעורר אהדה גדולה יותר
לו למילים לא הייתה משמעות חד-פעמית
לו היה ניתן לנסח את המילים באופן אחר,

אין טבעי מחיבורו של בשר לבשר;
האיבר של הנקבה מותאם לחלוטין לאיבר של הנקבה
לכן אין טבעי מחיבורו של בשר לבשר
כשהזין מתהדק בכוס אני מרגישה טוב
כי אני יודעת שזה לא העונג שמשרה בי הרמוניה, אלא ההרמוניה
הטבעית של האיברים.

כשראיתי אותו רציתי להיבלע בתוכו
אבל ידעתי שזה לא אפשרי
לכן רציתי שהוא ייבלע בתוכי
ורציתי שהוא יהיה בתוכי הרבה זמן
אבל ידעתי שזה לא אפשרי
לכן רציתי שהוא יזיין אותי

דיאלוג
אין פה אף אחד?
אין פה אף-אחד?
יש פה אף-אחד.
יש פה אף-אחד.
מי לא צריך אף-אחד?
מי, לא, צריך, אף, אחד.

איפה הגבר שלי? איפה?
האם הוא כבר נולד? האם הוא כבר נולד?
איפה אתה גבר שלי!
אייכה!
איפה הגבר שלי, איפה הוא.

אמרתי לו שראיתי טרנסוויסטים שנראים יותר טוב מנשים והוא אמר:
"את לא מבינה? את הדבר העגול והרך.... שאנחנו מכנים אישה... -

אנחנו רוצים את היפות ומשליכים לפח את המכוערות
(את אלה שמיום היוולדן לא נותר להן אלא לבכות).
אנחנו רוצחים את היפות
(אנחנו רוצחים את המכוערות).

אני, לא, האחת-והיחידה.

אני
לא יכולה
לקרוא
מה שאני כותבת בפנקסים
כתב היד
לא ברור
והצער גדול
(וכבד מנשוא).

אני אוהבת את הכתבים כי אני חושבת שהם יפים
וכתבים יפים יכולים לענג אנשים יפים.

אני אוהבת אותו
כי הוא כל כך נפלא
אני אוהבת אותו
כי הוא מצחיק ואוהב את כולם
אני אוהבת אותו
ואני רוצה שהילדים שלי יהיו שלו
אני אוהבת אותו.

אני אוהב כשהרגליים לחוצות על הראש
והמיצים הטבעיים מבעבעים בלסת
אני אוהבת את שנינו מנקים את הריצפה
שיהיה כאילו לא קרה דבר
אחרי שהשפיך עף לכל הכיוונים כי הזיונים היו סוערים.

אני אוהבת שהוא מבקש
כי אני לא יכולה לבקש
והוא יכול לבקש כל דבר
כי הוא מבקש
ואני אעשה כל שיבקש.

אני אוהבת ותמיד אהבתי -
עוד לפני שטעמתי,
את הטעם שלו - של השפיך.

אני אישה ולדנית.
אני באתי לפה כדי להביא לפה ילדים.
אני אישה ולדנית.
אני אישה ולדנית, אני אישה ולדנית, אני אישה ולדנית.

אני אף-פעם לא מרגישה נחשקת -
גם כשאני נחשקת.
אני יודעת שהוא לעולם לא יהיה מעוניין בי
יותר משאני מעוניינת בעצמי, או פחות.
אני אף-פעם לא מרגישה נחשקת.

אני בוכה למרות שאני יודעת שזה דבר רע לעשות.
אני בוכה ולמה אני בוכה אני לא יודעת.
אני רק יודעת שזה דבר-רע לעשות.

אני בכלל בחיים? אולי. אבל פחות משהייתי.
ולכן אם אז הייתי בחיים, היום אני לא.
אבל היום טוב לי. מחר יהיה רע?

אני בשליטה. האצבעות שלו סביב העיגול שסביב פיטמתי - אבל אני
בשליטה.
אני בשליטה. הזין שלו נכנס ויוצא ממני - אבל אני בשליטה.
אני בשליטה - הוא לגמרי שלי.

אני הכי טובה מסוגי: אני לא רוצה שאף-אחד ייקח ממני את הביציות
שלי.
אני האחרונה.
הבא אחריי או הבאה - לא יהיו טובים ממני.
חבל על הזמן.

אני התגלמות הפיתוי
אני רוצה באהבה שלך כי אני רוצה אותך
אתה משעמם אותי
אבל האהבה שלך מסעירה.

אני חושבת שחור התחת שלי הוא לוע הגהינום
ושהלוע שלי הוא חור התחת שלי.

אני חושבת שהיום אני יכולה לומר בפה מלא מה גברים אוהבים:

אני חיה בארץ בה אין יום ואין לילה
אני חיה בארץ שהמשוררים לא מכירים והפילוסופים לא יודעים את
שמה
אני חיה בארץ בה מושל אלוהים
המילים לא שלי, המילים לא שלכם, המילים לא של אף-אחד
המילים הם אמצעים, אמצעים של רגשות כוזבים.

אבל יש רגש חזק של נירון.. שזה רגש שהוא לא יצר אלא רגש!
ורגש חזק, כשהוא מגובה במעשה - מעשה של הרס -
מעשה זדון גדול -
הוא יכול להמית.

אני יודעת שאסור לי לחשוב שמי שאני אוהבת אוהב אותי,
אני יודעת שאסור לי לאהוב.

אני יודעת שמה שאני כותבת תמיד נכון,
(למרות שזה מפריע לאנשים לישון -)
אני יודעת שייתכן שלעולם לא יאהבו אותי,
אני יודעת שייתכן שאני כותבת רק בשביל עצמי,
אבל עדיין - אין לי דבר מלבד עונג הכתיבה.

אני יודעת שזאוס כמעט ולא שכב עם נשים מרצונן החופשי
אבל כשאני רואה זין שרוג עם נימים אדומים מתפוגג לי הרצון
החופשי.

אני יודעת שזה לא יפה
שהראש שלי הולך קדימה ואחור
אבל לא משנה לי איך זה נראה
כי ככה למצוץ זה הכי יפה.

אני יודעת שאנשים לא יודעים להעריך מה טוב
אבל לי אין דבר מלבד טוב.

אני יודעת. אם אתה רוצה שמישהו יאמין לך
אתה יכול לספר לו דבר שמוסכם על שניכם שהוא לא-אמיתי:
פנטסיה;
ולשכנע אותו שזה אמיתי
למרות ששניכם יודעים שזה לא.

אני יוצאת ממנגנון השולט-נשלט,
אני חורגת.
אני לגמרי שולטת או לגמרי בלתי-שולטת,
לכן, אף-פעם לא: שולטת או נשלטת.

אני יותר לא יודעת מה להגיד.
אני מרגישה שלדיבורים החולים שלי אין ערך אסתטי יותר.

אני כותבת
ברגעים המעטים
שאני לא חשה
עצבות לאינקץ
או
דיכאון ללא מזור.

סונטה
אני לא חשה דחייה ממה שאני עושה
כי אני יודעת שזה דבר יפה מה שאני עושה
אני לא חשה זרות כלפי מה שאני עושה
כי אני יודעת שרק כאן אני נמצאת.
ואני בכלל לא כותבת על זיונים ואני בקושי כותבת על אוננויות
כי זה פשוט כבר לא כל כך מעניין אותי לכתוב על זה.

אני לא חשה כאב כשהוא חודר לתוכי ולכן גם העונג מועט.

אני לא חושבת שאפשר
לומר שמישהו אוהב מישהו
אפשר, רק, לומר:
הוא אומר שהוא אוהב.
טעות לומר:
הוא חושב שהוא אוהב.

אני לא יכולה להיות מאושרת
כשאין לי את הגבר שלי.
אבל כל עוד אני אומללה - מי יירצה אותי?
מי יירצה אותי?

אני לא יכולה להפסיק להיכשל (ואני לא יודעת את מי זה מעניין)
אני לא מצליחה להפסיק להיכשל (ואני לא בטוחה שזה את מישהו
מעניין)
אני מנקה מהמציאות את המימד האשלייתי.

אני לא יודעת אם יש לכתיבה טעם טוב אחרי שאני לא כותבת הרבה
זמן
בגלל שלא כתבתי הרבה זמן או בגלל האיכות.
ה.... ראשוניות מדומה או אלוהות ממשית...?

אני לא יודעת אם יש מוות, אני לא יודעת אם יש עולם הבא
אבל אני יודעת
אני יודעת שלעולם יהא האדם כנוע, שפל, עלוב ונרפה, בפני
אלוהים.

לתאר את זיו סגולות מאהביי
את חיוניות הפעולה
את עונג מומחיותם בנשיקה, בליטוף, בליקוק ובמציצה
את עונג מומחיותם בכל הנוגע לעינוגה של אישה,
את עונג העונג המענג את המעונגת ללא כל עונג מצידה.

אני לא יודעת מה להגיד.
האם לא הקשתי עורפי?
הם הנחתי למכות הגורל להלום בי במלוא העוצמה?
אני לא יודעת מה להגיד.
האם חכם יותר היה לו משיבה הייתי מנה אחת אפיים למלעיזיי?
האם מוטב היה שהייתי ולא הייתי.
האם לשחות בסחי,
איננו לטבוע בו?
אני לא יודעת מה

אני לא יודעת עוד בדידות כי אני יודעת שאיש לא יהיה חלק ממני.

אני לא יודעת, אני כותבת עוד ועוד וזה עדיין לא מספיק.
וכל פעם כשאני כותבת משהו, אני חושבת: זהו, יותר לא צריך.
אני כותבת עוד ועוד אבל זה לא מספיק.
מתי זה כבר יספיק? מתי זה כבר יספיק????

אני לא יודעת, הכתיבה מאוד בודדה
ופורקן יצרים לא פחות חריגה משחריגה היא פורקן יצרים

אני לא יודעת.
אף-פעם לא הצלחתי לארגן את העולם,
לשים דברים בקטיגוריות.
הכל ייחודי, הכל שונה.
אני לא יודעת.
הכל ייחודי, הכל שונה:
מהמחשבה הקלה לענף נמחץ.

להרגיש צניעות כדי לדעת צניעות, להרגיש אכזריות כדי לדעת
אכזריות, להרגיש חמלה כדי לדעת חמלה, להרגיש רצון להרוג-כל כדי
לדעת להרוג-כל, להרגיש רצון לזיין את כולם כדי לדעת לזיין את
כולם. לדעת לרצות - אני חושבת שזה גם חשוב.

הרהור
אני לא מאמינה
בלומר תודה
זה תמיד מביך אותי
לומר תודה.
מתי לומר תודה?
אם מישהו מחוייב לעשיית דבר-מה - אין להודות לו,
אם נעשה הדבר לפנים משורת הדין - נעשה הדבר עבור התודה?
למה להרוס לבנאדם את המצווה? זה מביך לומר תודה. אסור לעודד
מעשים

אני לא מאוהבת בתחושת האהבה
ובעיני זו אפילו תחושה בזויה -
כי זו תחושה מדומה (תחושת-מירמה)
כי כל ייעודה להשאיר את אהובי לצידי (ואותי לצידו) כמה שאפשר
כדי שאזדיין איתו כמה שיותר
ויהיו לי כמה שיותר ילדים מוצלחים.

אני לא מספיק אבסטרקטית
בשביל להיות פילוסופית
לא מספיק קונקרטית
בשביל להיות סופרת -
אז מה אהיה? מתאבדת.

אני לא מורידה את החזייה לפני שאני באה אליו
אני רוצה שתהיה לו חבילת-הפתעה
אני רוצה שתהיה לו היומולדת הכי שמחה
בפעם הראשונה שייראה אותם, מקפצים (אחורה, קדימה ולצדדים).

אני לא נהנית מהמצב - אני אדם שמח מטבעי.
אני לא אוהבת את הכתיבה האישית - אני אוהבת אלוהים לא-אישי,
למרות שהיא מספקת יותר ומפרכת פחות - גם את הכתיבה
האובייקטיבית אני לא אוהבת
כי אני לא יכולה לגעת איתה
בלב הדברים

גורל
אני לא צריכה גברים - אלא עבור זיונים.
.

אני לא רוצה לדעת עוד
אני לא רוצה לדעת עוד
אני לא רוצה לדעת עוד

אני לא רוצה לחיות
בעולם Make Believe
אני לא רוצה לחיות
בעולם Wishfull Thinking

אני רוצה למות - ועכשו.

זה לא נעים לי וזה אפילו מביך
אני לא רוצה לספר על כל אותן פעמים
שאין גבר ברחוב שאני לא רוצה שיהיה בתוכי
זה לא נעים לי וזה אפילו מביך

אני לא שמחה לפני שהקבוצה שלי מנצחת

אני לא שונאת יותר דברים שאין להם בסיס מוסרי;
אני לא נוחה להתאכזב;
אני צוחקת מהכל;
אני יודעת שאם איבדתי משהו מחר אזכה בדבר-מה יותר טוב;
אני בטוחה שיש בשירים שלי איכויות לא-נודעות
שיום אחד יציבו אותי בראש כל הפסגות.

אני לפעמים נוגעת באשכים, כשהם לחים
ורגע אחרי אני מורידה את את החולצה
ומרגישה את הנימים מתמתחים. וכשאני מורידה את החזייה הם
מתפקעים.

אני מביטה במראה של המעלית ואומרת:
"שלום רובי! מה שלומך רובי?!"
"הכל בסדר?"
"אתה נראה טוב!"
"מה קורה רובי?!"
"רוצה משהו לשתות?"
"אתה בסדר."

אני מגדירה את עצמי באמצעות אמנות.
אני.
אמנות - ככה אני קורא לזה.
קשה לי מאוד להתרכז בעצמי כשאני כל הזמן מנסה להגדיר את עצמי:
אני מגדירה את עצמי באמצעות אמנות
כדי שמישהו יוכל לאהוב אותי
לכן אני מגדירה את עצמי, כי רק באמנות אני יכולה להיות 100%
אני.

אני מותשת. אבל אני יודעת שזה טוב שאני מותשת.
כי יש סף ליכולתי ואם אינני מותשת אז אני רחוקה.
הוא אמר:
"אני רוצה שהיא תהיה שלי."
ואני ידעתי שזאת לא היא שהוא שואף אליה,
זו השאיפה לשאוף אליה שהוא שואף אליה,
זו השאיפה לאיזה דבר שהוא גדול אך גם מוחשי

אני מזדיינת יותר מידי אבל לא מרגישה כך
אני מאוננת יותר מידי אבל לא מרגישה כך
אני מרגישה שזה לא רע
שאין לגירוי סף
כי מחר זה כבר לא יהיה כך.

אני מכונת אורגזמות.

אני מכניסה את היד שלי בתוך החולצה שלו וחושבת:
אם היד שלי בתוך החולצה שלו זה אומר שאני יפה?
האם אני מעוררת רגשות-של-יופי - רגשות שמרגישים כלפי יופי?

גורל
אני מרגישה איך זה הורג אותי.
אני כבר לא יכולה להמשיך עם זה.
אני מרגישה איך זה הורג אותי.
אני כבר לא מסוגלת יותר לפתוח את הוורד, הכאב חזק מידי.
אני מרגישה איך זה הורג אותי.
והכל בשביל מה? בשביל דחייה של 28 הוצאות ועורך אחד שאומר שאני
תופעה.

אני מרגישה שבכוחה של פיסת בשר זכרית, מתנדנדת, כאילו מיותרת
לרגש אותי יותר מכל דבר אחר בעולם
אני מרגישה שהזין (זו פיסת הבשר)
הוא איבר שאני לא יכולה להידחות ממנו
כי הצורה שלו מרגשת - גם אם הפרופורציות לא
כך שאני לא יכולה להגיד על זין: הוא יפה,
כך שאני

אני מרגישה שיש עוד דברים רבים גדולים שאני יכולה להשיג
דברים שעוד אינם מצויים אף בדמיוני
אבל כוחי הולך ודל
ולכן מעתה ועד סופי
אוכל רק לחזות איך שגיונותיי שוקעים בזה אחרי זה
לעולם לא לובשים את צורת המופת
שאלה המוקדמים, הפחות-מוצלחים, לבשו.

עצב
אימא אמרה לי להיות טהורה.
אני מתמסרת מידי.

בלדה
אני עושה אהבה סטייל סרז' גינצברג
אני עושה אהבה סטייל סרז' גינצברג
אני עושה אהבה סטייל סרז' גינצברג
אני עושה אהבה סטייל סרז' גינצברג
אני עושה אהבה סטייל סרז' גינצברג
אני עושה אהבה.

אני צריכה לנקות את הלבן של האישון
אני צריכה שלא יהיה שם כתם
אני צריכה שהלבן יהיה לבן
כי ראיתי גבר ששלו היה לבן לגמרי.

ארספואטיקה
אני קוראת את שיריי
בקול גדול
באולם של 6 מיליון מושבים -
אולם ריק.

אני רואה אותן נוטפות ואני יודעת שהן לא רואות אותי
אני רואה אותן נוטפות ואני יודעת שהן לא יודעות את המילים
הנכונות
אני רואה אותן נוטפות ויש לי חשק בתוכן להיות ולעולם יותר לא
להיות
אני רואה אותן נוטפות ויש לי חשק לדעת מספיק כדי לא לדעת עוד.

אני רוצה את זה אבל אני יודע שהוא לא רוצה שאני יירצה את זה.
הוא רואה בעיניים שלי את הזין שלו עוד לפני שהוא מראה לי
אותו.
הוא לא אוהב את זה.
וכשאני מיד מחדירה את הזין שלו לכוס הוא יודע שזה מאוחר מידי
"לא תהיה מציצה, היא רוצה שאני אחשוב:
"היא רוצה אותי

הגות
אני רוצה למות - ועכשיו.
ואחת אני יודעת: לא עלוב יהא מותי - ואף העלובות שבנסיבות לא
יעלבוהו.

הגות
אני רוצה למות.

אכזבה
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.
אני רוצה להיות בריטני ספירס.

אני רוצה להיות ישרה.
הערתי פעם למישהי שותיקה ממני על פאק שעשתה.
אני רוצה להיות ישרה.
הערתי לה רק בגלל שהייתה אישה.
לא הערתי לבחור שפעם נזף בי, בגלל שהוא גבר.
לא עוד!
מעתה אהיה ישרה
כלפי כל, או כלפי איש.

אני רוצה להשפיע על המציאות:
אני רוצה שהשיער של כולם יהיה לא-מסורק כמו שלי.

אני רוצה שאנשים יילכו לא-ישר כמוני
שייכתבו מסורבל כמוני
שיידברו לא-ברור כמוני
שימצצו - רק לי.

אני רוצה שאלוהים יאהב אותי - כמו שאני אוהבת את עצמי.
אני רוצה שאלוהים העולם

סונטה
אני שונאת את הפטישיזם השפוי -
זה שגורם לך לראות סרטים של במאים מסויימים, מארצות מסויימות
(צפוניות)
אני שונאת את הפטישיזם השפוי -
זה שגורם לך לאהוב תמונות של ציירים מסויימים, מארצות מסויימות
(צפוניות)

אני שונאת מה שאני כותבת
כי אני יודעת שלא ארצה לקרוא את זה מחר וגם לעולם-לא -
ואם אני לא רוצה - מי יירצה?

אני בקרוב אמות - זאת ידוע לי בודאות.
והמוות שלי יהיה מיסתורי.

אני שונאת שנאת-חיים כל מה שכעור או שקרי.
אני אוהבת אהבה-מוות כל מה שיפה או אמיתי.

הגות
אני שונאת שהם אומרים
שדון קישוט נהנה להיאבק בטחנות-רוח -
שזה היה בילוי בשבילו,
שזה היה לו אסקפיזם מתוק (אל.אס.די. או אקסטאזי);

אני שונאת שהם לא יודעים
שהוא סבל והמוות שלו היה מצער
(וגם סרואנטס לא יודע.).

אנשים חרדים הכי נוחים להתאהב והם הכי זקוקים לאהבה,
אנשים חרדים הכי זקוקים לאהבה ולכן הם נוחים להתאהב.
ולעולם לא נאהבים!

רובי לא בבית!
רובי לא בבית!
רובי לא בבית!
רובי לא בבית!
ראובן? ראובן?

אנשים מזדיינים
יכולים להיות
חייתיים - אם הם כל-כולם שקועים במעשה,
או
מניפולטיביים - אם הם כל-כולם שקועים במה שלפני-המעשה,

ואם הם לא כל-כולם שקועים? אני לא רוצה להכיר אותם!!!!!!!

אסור לי להתרגש יותר מידי - אני מוכרחה שהכתיבה תהיה שקולה
כי אם הכתיבה לא שקולה - המצוקה הפיננסית תמשיך להיות גדולה.

אסור לי להתרגש יותר מידי, אני צריך שהכתיבה תהיה גדולה
אני צריכה שאנשים יאהב אותה, אני צריכה שאנשים יהיו מוכנים
לשלם עבורה.

אסור לי

"את גונחת?
עשית בתחת?
למה את בורחת?

את בולעת?
את תולעת?

את לא יודעת שזה לא יפה כשאני מדבר לא להיות נוכחת?"

בדידות
אתה
יכול
להרגיש
בודד
רק-אם
אתה חושב ששאר האנשים לא בודדים.

ביקורת
את הבושה הכרוכה ברצון להזדיין בלי סוף (בלי להצטרך לרמוז שאתה
רוצה לזיין) -
עלינו לבטל
את הבושה הכרוכה ברצון להזדיין בלי סוף (בלי להשיג דברים
שיאפשרו לך לזיין) -
עלינו לבטל

את ההפרדה
בין רגישות ליופי ורצון לזיין
עלינו לבטל;

את ההשראה הטהורה אני זורקת לפח
ומקימה מקיברה את המוסיקה של המתמטיקה
את הודאות המתוקה של ההיסחפות בתענוגות היצירה אני ממיתה
ובמקומה יש לי את הכאב שבידיעת הכרחיות הכאב שביצירה,
את ייסורי חוסר השלימות שבעוד אות, עוד מילה, עוד משפט,
את כל מה שהיה יכול לה

את הכוס שלי אני לא משפשפת יותר
כי קראתי שזה יותר נעים כשהאצבע בפנים
את הכוס שלי אני לא משפשפת יותר
למרות שקראתי שהביצית צריכה אורגזמה

אתה רוצה שאני אשכב על הבטן? אני אשכב על הבטן.
השיכרות היא טובה כי היא גוזלת ממני את רצוני החופשי,
רצוני החופשי: משא כבד מנשוא.

את השירים שלי אני רוצה שאנשים ימלמלו בשפתיים דומעות
את השירים שלי אני רוצה שאנשים ימלמלו בשפתיים שפלות

אני רוצה שלא תהיה באנשים גאווה כשהם ייקראו את השירים שלי
אני רוצה שלא תהיה באנשים יוהרה כשהם ייקראו את השירים שלי

אני רוצה שאנשים ישכחו מכל מה

את כאבם של אחרים אני שמה בצלוחית דבש ומשליכה לים -
את כאבי שלי אני שומרת מכל משמר.

את כזאת כוסית בייבי
את כזאת כוסית בייבי
במקור, פעמיים -
הוא אמר.
את ממש צריכה את זה
את ממש צריכה את זה
במקור, פעמיים -
הוא אמר.

בגלל הראשוניות
של המחשבה
אני חושבת שלעולם לא הייתה כמותה ולא תהיה
בעוד היו רבות טובות ממנה ויהיו רבות גרועות ממנה.

ארספואטיקה
בגלל שיש לי חיבה יתירה למילים עבריות מסויימות
אני מרגישה שאני יודעת יותר מילים באנגלית
והייתי רוצה להגיד לעורך שלי
"תעבור על כל החומר ואיפה שאתה רואה שיש לי בעיה של אוצר-מילים
תחליף למילה נרדפת יפה."

בדיעבד, האהבה שלי תמיד הייתה מטופשת (ואף שיר לא מיותר)
בדיעבד, ראויה הייתי למנה גדושה של לצון מרושע (ואף שיר לא
מיותר)
בדיעבד, התהומות שצללתי לתוכם היו מספיק עמוקים אבל לא מספיק
שחורים (ואף שיר לא מיותר).

בואי חואניטה
בואי ילדה טובה שלי
בואי תמצצי לי
בואי חואניטה....... בואי
בואי ילדה-טובה-מתוקה-שלי....... בואי תמצצי לי....
בואי תלקקי
בואי תדחפי לי
בואי חואניטההההה
בואי ילדה טובה שלייייי
בואייייייי.............

"בחברת בני אדם -
לא אהיה לעולם מאושרת."
זאת תמיד ידעתי ולכן אל המוות נכספתי.
כי ... אני .. אני אוהבת לאהוב ואם לא נותנים לי לאהוב!
אינני יכולה לאהוב לאהוב אני יכולה לאהוב לשנוא לא נותנים לי
לאהוב!

"אם", אם... אין לי מושג איך שורדים באי-בודד.

בלתי-מקסימה שכמותי:
לקול שלי אין איכויות אטרקטיביות,
גם לא לשדיים שלי -
וההליכה שלי לא משדרת שאני שווה זיון.

במראה,
צבע הפיטמות
כצבע שיער ראשי

בסרט שלי את הכוס שלי ייראו מהר מידי

הסרט שלי יתחיל כשאני במצב רע, יימשך כשאני במצב רע ויסתיים
כשאני מצב רע

וכל הזמן הקהל ייחכה שמשהו טוב יתחיל לקרות לי, אבל
לא ייקרה דבר טוב.

גורל
ברור שלא כילכלתי דרכיי בתבונה
אבל
לו הייתי מכלכלת דרכיי בתבונה
לא הייתי אני.

ארספואטיקה
בשיר הקודם כתבתי על: אוננות שאין השפכה בסופה בגלל שהעצב רב
וגם בשיר הזה רוצה הייתי לכתוב על כך - אלא שכבר כתבתי -
ואני כותבת רק כדי שאדע, כשיום אחד אקרא, כמה זה היה חשוב לי
לכתוב על זה:
חשוב עד כדי כך שכתבתי שני שירים, על זה.

בתוך תוכו אלוהים יודע שזה לא פייר
שאני נערה מזדיינת והקיום שלי כל כך מאמלל

גם אם נראה שהושפלתי (בגלל ששתקתי)
שתיקתי הייתה קינת תהילתי ולא הלל תבוסתי.

גם המילים שלי לא אטרקטיביות.
אני: אישה שאין בה שימוש.

דבר אחד אני יכולה להגיד היום שלא הייתי יכולה להגיד פעם:
חיים משמעותיים הם חיים קצרים.

דבר הוביל לדבר ואז ידעתי שהכוס שלה לא שונה משלי בגודל, אלא
בצורה
דבר הוביל לדבר.
דבר הוביל לדבר ואז ידעתי שהשפתיים של הכוס שונות זו מזו לא רק
בצבע
דבר הוביל לדבר.
דבר הוביל לדבר ואז ידעתי שאין שני כוסים זהים בעולם.

אהבה
"כשאני יודעת שהוא קיים מבלי שהוא נראה זה רק מקשה עליי יותר."

מינימליסטי
האזכרה החודשית לנקבותי - היא לא אוהבת אותי,
הדם של הוסת הוא לא הדם של הכוס הוא לא הדם שלי.

האיברים שוב רעננים והם נסחטים כמו שנבקע בשן ענב מתוק, בין
האצבעות.

הגות
האמנות שלי לא פופולארית
כי היא לא אהובה.
האמנות שלי לא אהובה
כי היא לא פופופלארית.

האנרגיות של שוברט
על סף-מותו
היו אנרגיות מאוד חיוביות;
הוא כתב את הקווארטט האחרון
כשהוא לא אהב יותר
כשהיה:
שליחה-העשוי-ללא-חת-של-מוזה-בלתי-רחמנית.

פואמה
האנשלוס.
לא רק אני נראית אחרת כשאני מרגישה אחרת
האנשלוס.
הוא שרואה אותי רואה אותי אחרת כשהוא מרגיש אחרת
האנשלוס.
ואני מרגישה אחרת כשאני רואה אותו מרגיש שאני נראית אחרת

האנשלוס:
מישהו סיפר לי על זה,
לא מספיק!
אנשלוס!
אנשלוס!
רציתי לדעת

מינימליסטי
כששרירי הצוואר שלי ענוגים - הם מעט מתוחים -
אבל אני לא רואה - אני יותד מידי עסוקה!

הבלגה וקרירות מקרבות את מותי, גיתה.

ביקורת
הבשרנות שלי מפריעה לי, מבחילה-לי
היא כה מבחילה בעיניי.
הפיתולים, הקימורים.... מי ייתן ולא היו!

ההוא שכתב על ההיא שהיא "מאויינת מפאת בלתי נחשקותה" למעשה
דיבר עליי.
מה שרע בזה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו שאני אוהבת את עצמי
זה שגם אף אחד לא יכול לשנוא אותי כמו שאני שונאת את עצמי;
אני מרגישה דברים שלא קיימים
ולא מרגישה דברים שקיימים
ואני מרגישה

אמונה
ההשקפה שלי יוונית לגמרי
אני לעולם לא מעלה בדעתי שייעשה כרצוני.
ההשקפה שלי יוונית לגמרי
אלא שלאדון הגורלים אני קוראת אלוהים.
האמונה שלי בו היא מוחלטת.
ולכן מובן שהכל ייתכן.
אין מקום לניסיון.
אין מקום לניסים.
בין אם אעשה, בין אם לאו

"כשאני מזדיינת עם חבר שלי ערן .. אני מרגישה.. אדם וחווה."
ואני חשבתי:
אם היום אני יכולה לכתוב בשיר את שמה המלא
אז עליבות העבר פחות עלובה, השפלות גדלה עם הזמן - העבר רק
משתבח מיום ליום
ולכן: לא צריך לדאוג שהמחר יהיה טוב מהאתמול.
(וגם: "אני יכולה להיו

הוא אומר שיתאבד אם לא אהיה שלו.
אני רוצה זרע של מתאבד? לא.

הם לא מבינים? הם לא מבינים? הם לא מבינים שאני רוצה אותם
חזקים וגדולים?

הוא אמר לי
שהוא אוהב אותי
אבל אני יודעת:
הוא סתם אומר.

הוא אמר לי:
"אני לא יכול להתחרות באלוהים ואני לא יודע איך לדבר עם
נשים."
"אז למה שלא תמות?"
"למותתתתתתתתתת."

הוא אמר לי: "את כותבת כמו נקבה."
אני חשבתי: "לפחות אני לא כותבת כמו בתולה. בתול."

הוא אמר עליי שאני לא גאונית ואני חשבתי:
"האם זה אמור להעליב אותי?"
הוא אמר עליי שאין בי כל ייחוד ואני חשבתי:
"האם זה אמור להעליב אותי?"
אני אוהבת שהאיברים נדחקים לרהיטים
האין זה אומר שהנני נמנית עם הענווים?

הוא בא אליי עם האהבה הטהורה שלו
אבל הוא לא יכל להגיע.
הוא בא אליי עם רעיונות מוחשיים על כמה יהיה לנו טוב
אבל הוא לא יכל להגיע.
הוא רוצה לגעת
אבל הוא לא יכול להגיע,
רק לומר:
אני יודע.. אני מסוגל לאהוב.

לו הייתי רואה אותו מזיין נורבגית
ילידת כפר נידח בצפון הארקטי
אחת שבחיים לא ראתה זין
ורק שטה כל היום בפיורדים
ורבצה על אווזים
מבלי שידעה שגם הם יכולים לרבוץ עליה
והוא היה מזיין אותה כל כך טוב

הוא יכול להזדיין איתה כמה שהוא רוצה -
כל כך לא איכפת לי את מי הוא מזיין.
כל כך לא איכפת לי את מי הוא מזיין -
הוא יכול להזדיין איתה כמה שהוא רוצה.

הוא יכול להזדיין כל פעם עם מישהי אחרת -
הוא יכול להזדיין עם מי שהוא רוצה.

הוא יכול להזדיין איתה כמ

הוא מלטף אותי ומסתכל לי לתוך העיניים כשאני מקריאה גיתה
ואני בהתחלה לא שמה לב ואז נותנת לו סתירה ואחרי זה את כולי.

הוא ניסה להכניס את זה לשם, לתחת
אבל זה לא נכנס
ואני הרגשתי שאני עומדת להקיא
כי הוא ניסה בפה אחרי זה,
עמוק מידי.
היום אני אומרת: "היה לו גדול מידי".

הוא רוצה אותי בגלל שאני סקסית?
הוא לא רוצה אותי בגלל שלא חייכתי בכלל?

הוא שיתף אותי במחשבה שלו שאני "ודאי זיון מרהיב"

הורדתי בסוף גם את החזייה
וכרגיל השדיים עמדו בצורה נורא מוזרה כשהם זקורים
עמד לו מכאן ועד להודעה חדשה
הוא שניה קם לשים קונדום ואני חשבתי הו הא

הזכרות
רודפת אותי לכל אשר אילך -
היא בולעת אותי
ואני רוצה להיבלע
ואני לא רוצה
אני רוצה ולא-רוצה
גם לבלוע.

הזמן עובר מהר מדי
ואני לא יודעת אם זה טוב.
בין הזיון של היום והזיון של לפני שבוע
לא חלפה אלא דקה.
הזמן עובר מהר מידי
ואני לא יודעת אם זה טוב.

הזרת שלי יותר לא משמשת אותי לדבר
אני רוצה לדעת מדוע יש לי בליטה בישבן.

הזרת שלי הסתבכה בדגדגן
כשחשבתי אם זה קורה לכולן

החשש לכתוב עוד הוא החשש להתאדות
החשש לא לכתוב עוד הוא החשש מהחשש להתאדות

לא חוננתי בשום מעלה ובאף סגולה -
יש לי רק אותה רוח עבשה
המשווה לסימנים גרפיים גדולה.

היא מתפשטת ורק רואים לה את השדיים - היא שחקנית איכותית.
היא מתפשטת ורואים לה גם את הכוס - יש לה כבוד עצמי.
היא מתפשטת וגוף גברי לא מתחכך בה - היא לא שחקנית פורנו.
ואני? אני לא זוכרת מה הרגשתי - אני רק זוכרת שהתחושה הייתה
חמוצה יותר ממתוקה.

כעס
היה לי מספיק, היה לי מספיק
התפלשתי בחומר האנושי ומצאתי שגם זה צואה
היה לי מספיק, היה לי מספיק
התפלשתי בחומר האנושי ומצאתי שגם זה צואה
היה לי מספיק, היה לי מספיק

הלוואי שהייתי יכולה לא-לזכור לא-להיות זכר

הלוואי שהייתי יכולה להינות להיות זונה,

היום אני כבר יכולה לומר בודאות איפה כל אותן דמויות אהובות,
שנואות?
שאין בי לא אישיות אחת ולא שתיים לאן נעלמו כל אותם
רעיונות-של-מוחשות?

היינו מחובקים
הוא היה עלי
ופספס
חיכיתי שהוא יבין שהוא טועה
אבל הוא לא הבין מייד
אז צחקתי
לא ממש
קצת
יותר חיוך
והוא היה נבוך

הייתי מצמידה את קפקא לקיר ומכריחה אותו לחזור אחריי:
"אני מבטיח לעולם לא להביע רעיונות אקזיסטנציאליים באופן
אליגורי."

הייתי רוצה להיות מרלון ברנדו ("חופי הכרך") או ז'אן פול
בלמונדו ("עד כלות הנשימה") -
עדיף מרלון,
אז הייתי ניגשת לבחורה שלי
ותובעת ממנה לאהוב אותי בכוח הכריזמה הבלתי-נשלטת והתסריט.

היש חדל להתקיים מיד כשהוא מופיע.

הכוס שלי לא לח
ולא רטוב
האהבה שלי:
לא קיימת.
רבבות ריבועיי דמעות של עוני
ניקוות בעיני
לריק,
האמונה שלי דלה
- הריאות שלי מאוננות.
הציניות שלי
- מעולם לא הייתה שלי.

הלוואי שהיו לי נמלים
שהיו כותבים לי את השירים
כשהם מחרבנים
ואז לא הייתי צריכה להיות זו שכותבת את השירים.

הם ישימו חיילים ליד דלתות רק אחרי שייפלו פצצות
רק אחרי שהאוטובוס יתפוצץ לא אוכל להיות לץ.

הסיבה של הדברים לא תמיד ברורה
היא יכולה להיות לא-לגמרי-ברורה
הסיבה שלי הדברים לעולם איננה בלתי-ברורה
היא יכול להיות לא-לגמרי-בלתי-ברורה.

העיניים שלי סגורות כי השפיך הדביק את העפעפיים
אני שוכבת דוממת, מביטה אל התיקרה
אני לא מנסה אפילו לפתוח אותן
הפה שלי פתוח כי השפיך חוסם את השפתיים
לכן גם הלשון דחוסה
אני שוכבת דוממת, מביטה אל התיקרה
טיפות זולגות על לחיי
טיפות מטפטפות מהסנטר אל החול

הקוסמים של הלשון המדוברת אינם

הרגליים שלי תקועות.
מי שאני אוהבת לא אוהב אותי
מי שאוהב אותי אני לא אוהבת
חשבתי שלא אוכל להזדיין כשאני לא ממש רוצה
מי שאני אוהבת הוא לא אוהב אותי
מי שאוהב אותי אותו אני לא אוהבת
הרגליים שלי תקועות.
הוא אמר לי:
"את נראית קדושה אבל מזדיינת עם כל מה

אלוהים
הרגל שלי נרדמת - אחרי שאני יותר מידי מאוננת
אולי זה בגלל שהיא מקנאה ביד
אולי אסור שהיד תעשה את כל העבודה
אולי יש איברים שהם נוחים יותר לקינאה;
דבר לא יהרוג התרגשות גדולה מידי, התרגשות מזיקה
מלבד מיתה.
הבהלה היומיומית,
החרדה התת-מימית,

הרגשות המפחידים ביותר
הם אלה של אלה שאנחנו אוהבים

הרגש שלי חסום
בגלל 2500 שנים של תרבות - 2500 שנים של בדידות
כי אני יכולה להרגיש רק מה שאני יכולה לבטא
ויש כל כך מעט שאני יכולה לבטא,
מבלי להיחשב למקל של מטאטא;
מבלי לאהוב
"מבלי לאהוב":
מבלי להיות ולא-להיות.

הרחם שלי - היא אני
היא לא תהיה מלאה
הרחם שלי, הלא-מלאה
כל עוד נפשי לא תחדל להציק
לרחם שלי, הלא-מלאה.

הגות
הרצון שלנו להמשכיות, קביעות, תקינות
הוא הרצון שלנו לרגשות יציבים,
הרצון שלנו לרגשות יציבים
הוא הרצון שלנו להמשכיות, קביעות, תקינות.
[רק מה שלפני הפסיק בשורה השניה נכון כי האבולוציה מוכתבת בנו
ברגש ולא בשכל].

הרצון שלנו לקרוא לדברים בשמם
הוא הרצון שלנו לא להיות לבד

הרצון שלנו לא להיות לבד
הוא הרצון שלנו להרוג את כולם.

הרצון שלי שזין גדול יהיה בתוכי הוא לא הרצון להרבות גברים עם
זיינים גדולים
אלא רצון שאיזה משהו אדיר-מימדים יהיה חלק ממני
הרצון שלי שזין גדול יהיה בתוכי
הוא הרצון שהדימויים השכיחים של אידיאלים מיניים יהיו גם
נחלתי.

הגות
השאיפה של הטבע
היא לקראת יופי כמה שיותר גדול,
השאיפה של הנפש
היא לקראת כיעור כמה שיותר גדול:
היפה בנשים חסרת-אמת מכוערת בעיניי מהמכוערת שבנשים.

השאלה המכרעת בענייני מוסר היא:
"האם קיים עולם הבא?"
כי את החלטות החסד של המוסר אנו מקבלים ללא שאנו מצפים לגמול
כלשהוא,
בעולם הזה.

ולו היו הם יודעים
שכבר שלושה ימים
לא ידע גופי טיפת מים
לא היו מדברים איתי על טוהר ועל זוך
ואז גם היה קשה לי לגרום להם להרגיש בהמות.

השדיים שלי הם לא ציצים (ולא דדים ולא חמוקיים)
הכוס שלי הוא לא מנוש (ולא פות ולא איבר אינטימי)
החורתחת שלי הוא לא נקבעכוז (ולא רקטום ולא פיטבעת)
הנשמה שלי נקיה - נ-ק-י-ה.

פואמה
אני מרגישה שהאחוריים שלי נבקעים בקול חרישי - אבל
אין זה הקול אותו אני שומעת,
אין זה הקול בו אני שוכבת - איתו אני מזדיינת,
אין זה קול-משקיט, אין זה קול שקיים גם בלי נוזלים,
אין הקול הזה קיים במקביל - הוא קיים רק לפני או אחרי,
הוא קיים שהכל ישנים. הוא

השירים הישנים שלי לא היו רעים
הדמעות המפעימות שלי.. -
לא רעות!
מפני שהפעימו רק אותי,
את הבדידות הדמיונית
אותה אני משווה לאי-בדידות לא-דמיונית

ומוצאת.... מוצאת? שהיא אינה קיימת?

את הבדידות הדמיונית שלי
אני נושאת איתי,
לא בתוכי
"לא בתוכי".

השמחה שלי מקרית ולפיכך - שולית
העצב תמיד מוצדק.

אני חשה אפסות כי ככה אני (אפסית.)
אני לא חשה אפסות בגלל
שאני לא נורמלית או שאני מדמיינת אלוהים לא-דמיוניים (לא
מדמיינת).

התזוזה הרכה
של השפתיים
התזוזה הרכה
של השיניים
התזוזה הרכה
של הנחיריים
התזוזה הרכה
של האצבעות
התזוזה הרכה
של הזרועות
הנשיות: לטרוף אותה? לא.

והיום אני יודעת
שהרבה אני כותבת
לא משום שהמוזה אוהבת אותי
היום יותר מתמיד
לא בגלל חוסר שביעות רצון,
אלא בגלל שאני חושבת שאולי מחר יהיה יותר טוב - פחות רע.

החריץ של המחשוף מגלה יותר
משכל חריץ אחר יוכל לחשוף.

זה הכל היה מאוד לא חכם: לכתוב ללא לחשוב.
זה הכל היה מאוד לא מאורגן: לכתוב ללא לחשוב.
זה הכל היה מאוד לא מרהיב: לכתוב ללא לחשוב.
זה הכל היה מאוד לא נפלא: לכתוב ללא לחשוב.

להרגיש, להרגיש, להרגיש
לא! לא! לא!

אודה
זה כל מה שהם השאירו לי: הרע, הניקלה והמכוער -
"ומזאת אעשה פנינים ומהשאר אעשה פרסות של סוסים" אמרתי
ברגע שהבנתי את מהותו הא-פריורית של העולם.

זה לא ייאמן
כמה שאני זונה
זה לא ייאמן
כמה אני צריכה
אני צריכה שהזין
יגרה את בלוטת ההקאה
ואז השפיך יזרום בושט
ואני לא מקיאה
אני צריכה שהביצים שלו
יהיו בתוך הפה שלי, מלוקקים
בקפידה, רק כך אני מגיעה.

זה מה שכתב לי הסוטה מהאינטרנט:
יד שמאל שלי מאוד חזקה כי אני
משתמש בה לפעולות שעל-סף הגמירה אולי זה יכול גם
לך לעזור לו רק תרשי לי בך לגמור

זה שהם מחובקים לא עושה אותם פחות עלובים:
האינטימיות הנאצלה הזו היא לא שלהם.

זו הייתה הפעם הראשונה שהחשק המיני שלי גווע ולא הייתי עצובה
בשל כך
זו הייתה הפעם הראשונה שהזדיינתי לא בגלל שלא היה לי דבר אחר
לעשות
זו הייתה הפעם הראשונה בה הגמירה הייתה התחלה
זו הייתה הפעם הראשונה בה לא התמלאתי עצבות
זו הייתה הפעם הראשונה בה לא חשבתי

הגות
זכרונות רעים. מה עושים עם זכרונות רעים?

הרהור
חבל שהמחשבות הכי יפות כל כך חמקמקות.

חלמתי שאני חולמת שכל פעם שאני מספיקה להעתיק למחשב מה שכתבתי
לנייר
אני כותבת עוד משהו לנייר
ואני שוב צריכה להעתיק למחשב
וככה זה חוזר שוב ושוב: ללא-סוף.

יום אחד ישאלוני
למה כתיבתי שונה מאז -
ואז אומר:
אז חשבתי: יש מי שיבינני.

פואמה
יוסי לא ידע,
יוסי לא ידע

זה דבר בלתי-צפוי - העומס בספריה.

שירה עתיקה
יש באוויר ריח אימים של אין-אלוהים,
דברים קורים מעצמם.
יש באוויר ריח אימים של אין-אלוהים,
דברים קורים מעצמם.
הוא מאוד מוחשי: הריח של אין-אלוהים;
הוא כאן, הוא כאן.

יש לי המון מחסומים,
החיים שלי רחוקים מלהיות אידיאליים,
יש לי נשמה מבולבלת שרק לגוף היא צייתנית
אני לא יודעת אם אני כותבת כשאני כועסת או כועסת כשאני כותבת
מה לעשות???
יש כל כך הרבה שלא ידוע לי
יש כל כך מעט שאני יכולה לדעת
כך כך הרבה שאני רק יכולה לד

יש לי יופי של כוכבת פורנו
(וקשה לי להיפרד מהמראה
כי רגע אחרי הפרידה: התהום עמוקה מידי כי היא מתחילה מהפיסגה)
ויום אחד אני אופיע בסרט פורנו הטוב ביותר בעולם
ואני אגלגל לשוני
ואמצוץ את אצבעי
ואחדיר חפצים לישבן
אבל רק קלוז-אפ על האישון הימני יביא לג

כאב. כאב. כאב. כאב.
למה כואב? למה כואב?
כי כל גילוי כרוך בכאב.
כאב. כאב. כאב. כאב.
לי לא כואב, לי לא כואב.
כי רק כשכואב אפשר לדעת,
שכואב.

כל הטריקים שיעשו אותי אהובה
כמו זמן ומרחב פגיעים, כמו נסיעה עם אבא ואמא מקשקשים
הקפה של הבוקר עוד לא נמס בפה, העט שלי עם הדף תשתרלל
אחי יודע משהו? הוא יודע הרבה.
ביחס לאדם, אין לדעת הרבה, לי יש הרבה - מה הוא יודע? הוא יודע
שאין לי הרבה.

כל כתבי ראובן-ויטנברג הם הכי טובים,
לא בגלל שהוא כל כך לא מאמין שהם טובים עד שלא איכפת לו לכתוב
שהם טובים.
הוא מאמין באלוהים.

כל שיתחולל ולו שיהיה איום ונורא
ולו שיהיה גדול מכל ציפיה
כל שיתחולל
ולו שיהיה גדול ונורא
עד שנשמתי תקרוס תחתיו.

הגות
כמה זה מוזר
שמישהי שהיכרתי
אני לא רואה אותו יותר
והוא לא מת.
כמה זה מוזר
שלא רואים.
נפרדים?
אולי.
לא-נוכחים.
כמה זה מוזר
כמה זה גורם לי
לרצות למות -
מרוב שזה מוזר
שאנשים פתאום נעלמים.

כשאני הולכת אני לא יודעת היכן אעצור.
אני הולכת בצעדים קונים ומדודים.
אני הולכת אל פי המערה - שם האור,
שם בי רוח אלוהים תבעור.

כשאני הולכת למכולת של ברגר
בשביל לקנות לסבתא מצרכים
אני צריכה לבחור סוכריות ואני בוחרת את אלה שבעטיפה סגולה
"ימינה" אני אומרת ושמחה שהזקן עוד שומע
"עוד ימינה" אני אומרת
היום, אני.
וכשהסוכריות מונחות על הדלפק
אני מזהה שאלה הסוכריות שפעם היא הייתה קו

כשאני חושבת על זה אני לא יודעת:
האם כל האוננויות שלי היו מוצדקות?
גמרתי מתי שצריך או גמרתי בזמן?
גמרתי בזמן שהגירוי היה הכי-הכי או גמרתי בגלל שאז רציתי
לגמור?
ואם הגירוי שלי היה הכי-הכי זה היה בגלל האובייקט?
ואם רציתי לגמור זה היה בגלל שלא יכולתי עוד

כשאני חוזרת על עצמי אני יודעת שזה טוב
כי זה אומר שנותר לי פחות לכתוב.

כשאני כותבת על עורכים שאני מכירה ושונאת
כשאני כותבת על עורכים שאני לא מכירה ושונאת -
אין בזה כל יופי.

כשאני מביטה אחורה ומחפשת "עט"
אני מוצאת כל אותן פעמים שכתבתי "כמעט"
ואני מבחינה עד כמה השפה יבשה, לעומתי - שאני רטובה.

כשאני מונה את רשימת חסרונותיי
אני מונה את רשימת התכונות שלולא הן
הגדולה לא הייתה אפשרית.

כשאני מזדיינת
אני יכולה לראות את עצמי מזדיינת
אני רואה את שרירי הכוס מתכווצים על הזין
כשאני מזדיינת
אני לא יודעת

כשאני מצמצמת את העיניים אני רואה אותם:
את החוטים המופשטים, המעופפים.
ואני רואה אותם לא בגלל שהאופטיקה משטה בי:
אלא בגלל שהם קיימים.

כשאני נשכבת על ברכיו
התחתונים שלי חושפים מעט שיער ערווה
והרגליים שלי כל כך ארוכות
עד שאצבעות רגליי קרות כמו מי אגם לאור ירח.

כשאני רואה את א.ב. יהושע
מסביר למה זה טוב להזדיין
אני יכולה להבין
למה הכתיבה שלי תמיד תהיה דחויה
ולמה הזיונים של ביאטריס דאל
תמיד יהיו יותר יפים.

כשאני רואה אותו מזיל ריר זה מבחיל
כשאני רואה אותו קר זה מבחיל -
מה יותר? לא אדע.
לא אדע.

כשהוא נצמד אליי זה לא כמו שאני נצמדת אליו -
הפיטמות שלו לא עומד כמו של שלי,
אני רכה וגבשושית, הוא נוקשה.

כשהלשון שלי מתחככת
בלשון שלה - אני יודעת:
זה לא אהבה.
כשהתחתונים שלי, המופשלים
מעקצצים את קצות ציפורני הרגליים
אני יודעת שזה הזמן
לדחיפה הגדולה, לתקיעה
שתרים אותי לתיקרה.

כשהתחתונים שלי, המופשלים
מעקצצים את קצות ציפורני הרגליים
אני יודעת שזה הזמן
לדחיפה הגדולה, לתקיעה
שתרים אותי לתיקרה.

כשהם לא אוהבים את הדברים האחרונים שכתבתי - זה הכי גרוע
כי זה אומר שהם לא אוהבים דבר משלי
כי הדברים האחרונים הם הטובים ביותר
אפילו אם לדעתם הם לא.

כשהראש שלי איפה שהתחת
והתחת שלי איפה שהראש
אני אוהבת את העור הלבן שלי.
ויש הרבה דרכים לקבל בתחת
ואני אוהבת את העור הלבן שלי
כי הוא אמר שזה יפה שהלבן מתוח בתחת
וגם כי ככה גם הרבה יותר נעים לחטוף בתחת
כי כשהשושנה נפתחת היא נפרשת בשלל צבעים
ואז התחת

הרהור
כששואלים אותי בחוסר-אמון אם אני כתבתי את המסות
אני יודעת שזה צריך להכאיב לי
שמפקפקים ביושרי
אבל זה דווקא מחמיא לי
שהם חושבים שלא ייתכן שיישות עלובה תיצור יצירה נעלה
והרי גם אני חושבת כך בדיוק, ו
זה לא אני שכותבת שורות אלה - זה לא אני

לא בלי מאמץ
אני כותבת ומעונה
לא בלי מאמץ
את הקושי אני מפשיטה
ומנשקת לו את הזין חזק-חזק
ויודעת
שעוצמתו המוחשית - בייחוד עוצמת הליטוף -
גדולה מתמונה.

לא חושבת שיכולה להיות רומנטיקה בין גבר לאישה
כי אם הייתה יכולה
אז הייתה יכולה להיות גם ביני ובין אישה
שכן כל מה שיש זה יצרים
והם אלה שגורמים לנו לנהות אחר הבשר
ב"אופן רומנטי" - משוגעים. משוגעים.

לא לי,
לא לי,
לא לי ביקשתי זאת,
אלא לאחרים.
לא לי,
לא לי,
לא לי הנאה גדולה,
לא לי תענוגות מפוקפקים.
לא לא
אלוהים קטנים
יש להם ילדים
אלוהים קטנים
יש להם ילדים
אלוהים קטנים
יש להם ילדים
אלוהים קטנים
יש להם ילדים
אלוהים קטנים
יש להם ילדים

ארספואטיקה
לא צריך להרגיש דבר לפני הכתיבה, לא צריך להרגיש דבר בזמן
הכתיבה, לא צריך להרגיש דבר אחרי הכתיבה.
לא צריך להרגיש דבר לפני הכתיבה, לא צריך להרגיש דבר בזמן
הכתיבה, לא צריך להרגיש דבר אחרי הכתיבה.

גיתה לא אהב - אבל אני אוהבת,
את מי שאמרה זאת - לו הייתי אוהבת את עצמי.

לבי פנוי:
לבי פנוי אך איננו ואקום.
לבי פנוי:
לבי פנוי - אך עבור מי?
לבי פנוי:
לבי פנוי רק לי.

למה לא ביקשת? למה לא ביקשת?
הייתי נותנת לך, הייתי נותנת לך.

לפעמים בא לי להגיד לאלוהים:
למה לא עשית שאני אוהב אבוקדו?
כי הוא לא מוכרח היה לעשות
שאני אוהב אותם בכל המצבים
כי הוא לא מוכרח היה לעשות
שהיצרים שלי לעולם לא יהיו ישנים.
לעולם, לא, ישנים.
לעולם.. לא.. ישנים.

אינטרוספקטיבי
למותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
אין בזה כל יופי, אין בזה כל יופי
אין בזה כל יופי, אין בזה כל יופי
למותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

אין בזה כל יופי
אין בזה כל יופי
אין בזה כל יופי
אין בזה כל יופי
אין

לעולם חשדתי ולעולם אחשוד
במי ששמח,
שהרי אין לו לאדם סיבה להיות שמח תחת שמי תבל
אלא כדי להשיג משהו חברתי, חומרי, חיוור, טפל.

לעולם לא אדע
טיבם האמיתי של כתביי, אבל
לבטח דבר אחד אדע:
ראויה הייתי ליותר משזכיתי לו.

האם אין אנו רוצים שנשותינו יהיו מוסריות כדי שהריגוש האירוטי
יהיה יותר גדול?
לעיתים אני תוהה,
האם אין אנו נחרדים מרוצחים משום שהם כאותם קצבים ושוחטים אותם
אנו מתעבים?
לעיתים אני תוהה, האין סופה של מחילה חניקה?

לפני שנהרוג את הרגישות לכאב

ארספואטיקה
ש-כו-לם יילכו להזדיין,
ש-כו-לם יילכו להזדיין,
ש-כולם יילכו להזדיין, ש-כולם יי-לכו להזדיין
שכו-לם יילכו יילכו יילכו
להזדייןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן.
[..]

מה יכולה להיחשב להצלחה ספרותית גדולה?
אם הצלחתי לומר משהו שיכולים להבין גם אלה שלא מרגישים מה שאני
מרגישה.
מי שמרגיש מה שאני מרגישה? אין צורך לכתוב לו!

מה עדיף: חוסר-כל או חוסר-צער?
חוסר-כל, אני אומרת.
מה עדיף: חוסר-כל או חוסר-טוב?
חוסר-טוב, אני אומרת.

מוטב
לא להרגיש דבר
מאשר להרגיש
משהו טוב
ואחרי זה
להרגיש כלפיו
משהו נוסטלגי.

מחר - אני אהיה כה רחוקה,
אל תחפשו אותי.

מי אוהב את הכאב שלי...........? מי............
אני צריכה לא להיות חסרת מנוחה,
אני צריכה לא להיות מוטרדה מחוסר שליטה -
מי אוהב את הכאב שלי...............? מי.............
אני צריכה לא לאכול חלב אחרי בשר
אני צריכה לאהוב באך, אני צריכה להיות כמו באך

מילה אחרי מילה
אחרי מילה
והנשימה נעשית כבדה

מי שאני מתארת היא לא אמיתית:
היא לא אני ולא מי שרוצה הייתי להיות:
היא אישה בזויה,
אישה פשוטה,
אישה שעושה דברים מכוערים: בלתי-יאים -
שאני לא מתפתה לעשות -
ואף לא עומדת בפני הפיתוי.

נוסטלגיה
אני לא זוכרת אם היית מתביישת להיות עירומה כשהייתי ממש קטנה
אבל אני יודעת שהיום אני לא חשה כל בושה
ולא רק שאינני חשה כל בושה
אלא שאני חשה בושה כי אני לבושה:
בושה על כך שיש איזה דבר-מה שעל הבגד לכסות -
בושה על כך שאינני יכולה להיות כל הזמן עירומה,
בו

אודה
אלוהים מחזיק לי את היד כשאני רושמת
לפעמים משחרר
לפעמים הוא מוזיז את האצבעות
כך שאני יכולה להיות ולא-להיות

מסתכל למרות שיודע
מסתכל למרות שיודע
שאסור להסתכל כי מסוכן להסתכל
כי מיותר להסתכל.

משהו לגמור ממנו
הלוואי יכול
להיות הייתי.
הלוואי להיות
הייתי יכול.
הלוואי הייתי
יכול להיות.

סולידריות (חזקה מאוד) של פיתוי ואובדן
זה דבר יפה, שאני לא יודעת איך לתאר.

כמה תשוקה. כמה תשוקה יש לו לברהאמס! ---------

הרהור
עונג ההריגה איננו כעונג הרבייה:
עונג ההריגה איננו תלוי בחומר כעונג הרבייה.
לאורך האנושות המציא האדם כלי-משחית לאינסוף כדי להרוג בהם את
זולתו
אבל לאורך האנושות די היה לו בידיעה שזולתו מת כדי לענגו,
לאורך האנושות מזדיין האדם באמצעות החדרת הזין לכוס

על היכולת שלי לכווץ פיטמות עד שהן בלתי-נראות אני לא מספרת;

פה ושם דברים יפים
אבל לא יותר מזה
פה ושם דברים יפים,
אבל לא יותר מזה.
פה ושם דברים יפים,
אבל לא יותר מזה
פה ושם דברים יפים
אבל לא יותר מזה.

הם מקבלים אורגזמה מהפער בין האפשרי וההכרחי

פעם ראשונה שראיתי את הפטריה
לא האמנתי שהיא פטריה ולא כיפה
עד אז
פעם שניה שראיתי את הפטריה
לא האמנתי שהיא יכולה להיות כל כך גדולה
פעם שלישית שראיתי את הפטריה
לא האמנתי שיש פורקנא יותר גדולה מכתיבה
פעם רביעית שראיתי את הפטריה
הבנתי מדוע היא ורודה כמ

פרטנות שכדי לחקות אותה יש צורך בדרגת חיקוי שאין למעלה ממנה
פרטנות שכדי לחקות אותה יש צורך בדרגת חיקוי שאין למעלה ממנה
פרטנות שכדי לחקות אותה יש צורך בדרגת חיקוי שאין למעלה ממנה
פרטנות שכדי לחקות אותה יש צורך בדרגת חיקוי שאין למעלה ממנה

צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון
צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון
צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון
צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון
צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון
צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון

קצוותשיערשלי, אירוטית להפליא
אני לא רוצה צרות, לא-שלי
אני יותר לא מחוץ לבית, לא שלי.

גמרתי בנפש אבל לא בגוף
והייתי עצובה עד כאב
ורציתי למות.

שאלתי אותו: "אתה אוהב אותי?"
והוא ענה: "תבטיחי לי שרק לי תגרמי לגמור."
שאלתי אותו: "אתה אוהב אותי?"
והוא ענה: "תבטיחי לי שרק לי תניחי לגמור בתוכך."

שטפתי במים קרים
את רירית צוואר הרחם
סיבנתי במים רותחים
את תעלת השחלות

כל הטריקים שיעשו אותי אהובה
כמו זמן ומרחב פגיעים, כמו נסיעה עם אבא ואמא מקשקשים
הקפה של הבוקר עוד לא נמס בפה, העט שלי עם הדף תשתרלל
אחי יודע משהו? הוא יודע הרבה.
ביחס לאדם, אין לדעת הרבה, לי יש הרבה - מה הוא יודע? הוא יודע
שאין לי הרבה.

שיר מספר 227 היה יפה בשביל כולם
אבל טוב רק בשביל עצמי.
הסיבה שלי להרגיש טוב עם עצמי איננה שאני שונה מאחרים
אלא שאני אינני רכיב בעיסה הדביקה שמרכיבים כל השאר.
אין לי הערכה לאהבה של תכונות מולדות
הייתי רוצה שיאהבו אותי בגלל היצירה שלי, שהם חיי

ועל הכאב החד בצלעות בזמן הכתיבה.

הגות
לא קוראת לזה עצבות
לא קוראת לזה דיכאון
לא קוראת לזה זין לא קוראת לזה כוס קוראת לזה "ראובן
ויטנברגיות" / "חייתיות אנושית"

שיר על כל מה ששכחתי ואשכח לרשום ועל הרישומים שלא הבנתי

וגופו היה צמוד לגופי
והפריע לי לראות את השערות של הכוס, שהיו פרועות ודביקות.

שק האשכים שלו הוא לא שק אשכים אלא: ביצים.
והביצים שלו יפים כי הם מושלמים.
והביצים שלו מושלמים כי הם טהורים.
והביצים שלו טהורים כי הם יפים.
והביצים שלו יפים כי הם מושלמים.
והביצים שלו יפים כי הם טהורים.

תמיד הנחמדים חוטפים את כל העצבים
של הזעפנים, של הכעוסים
שרק חסר להם להוציא את העצבים על מישהו לא-נחמד
שיעשה אותם
יותר זועפים, יותר כעוסים
והגרוע מכל: גם מדחיקנים - ולכן ממורמרים.

תמיד רציתי שהכל יבוא בקלות
אבל שומדבר לא בא בקלות
וגם מה שבא - לא בא.

תנו לי לספר לכם
על המינון הנכון
של:
ערגה, קנאה, תאווה, שנאה:
אם לא יכולה להיות לי אש האהבה
תהיה לי אש השנאה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אינטרוספקטיבי
"אמת מעניינת אותי יותר מיופי
אני תמיד משתדל להיות אמיתי
יש מספיק כתבים.......
אני חושב עלייך דברים טובים אבל לא מקווה לדבר
את לא תצילי אותי מהבדידות שלי.......
אני מרגיש שאני מייגע אותך
שום דבר לא עובד כמו שצריך
קשה לי להיות קוהרנטי כעת

"כל אנרגיה יכול להיווצר אלא מתוך מתח ניגודים"
אמר יונג שפרויד אמר,
אבל הוא לא הבין, הוא לא הבין שפרויד לא הבין
כשכשדיבר על יצר-המוות עדיין דיבר על הליבידו.

אמונה
איפה סוניה?
איפה הנערה הטהורה שרק סובלת כל הזמן?
איפה זאת שתהיה טובה אליי כי היא רעה אל עצמה,
איפה זאת שבגלל יופיה לא אוכל להרגיש מכוער.

אני אוהבת אותם יפים, אני אוהבת אותם חסונים, אני אוהבת אותם
בתוכי.

מיתולוגיה
המילים שלי לא מסמלות דבר - הן אומרות את עצמן.
כשאני אוהבת האהבה שלי אהובה לא בגללי
כשאני מזדיינת הזיון שלי מזדיין לא בגללי
כשאני מחרבת החירבון שלי מחורבן לא בגללי
כשאני מלטפת הליטוף שלי מלוטף לא בגללי
כשאני מקללת הקללה שלי מקוללת לא בגללי

פנטסטי
אני מנסה לגרום לעצמי לחשוב
שאנשים שלא נראים כמוני הם לא זרים.
אני אומרת לעצמי:
הם לא זרים כי אנשים זרים מפחידים כי אני לא יודעת איך להסתדר
איתם.
(ואני מוסיפה מה שידוע לי רק כדי להדגיש:)
כי הם לא אני.

אני מתקרבת לשנים שתמיד פחדתי מהן -
השנים בהן העסק הופך להיות פתטי במיוחד.
25+
אבל בכל מקרה, הגוף מזדקן
כך שגם אם אלה היו השנים הטובות
הן לא היו טובות כמו שאלה שעברו היו יכולות להיות
25+

אני רוצה שאנשים יסתובבו בעולם כמו זומבים אחרי שייקראו את
הכתבים -
אני רוצה שהם יהיו לגמרי ממוטטים, שנשמתם תאכל בידי-עצמה
24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה.

אנשים נוטים לבלבל בין מוראליות ורציונאליות.
יכול אדם להיות מוראלי מבלי שכלל נתכוון לכך!
רק משום שניסה למצוא הגיון ביחסים חברתיים..
אלא שהוא בכלל לא אדם טוב מיסודו - אין לו שאיפה אל הטוב.
כמו שאני.

אפקס טווין גרם לי לחשוב.
לחשוב:
שפת האמת היחסית - פילוסופיה
שפת היופי היחסי - אסתטיקה
שפת האמת המוחלטת - תיאולוגיה
שפת היופי המוחלט - אירוטיקה.

את המגבלות של יכולתי לא אני אקבע.
אבל כל השאר: זה הכל שלי ולכן אעשה כמיטב יכולתי.
אני אוהבת לשמוע פרנצה שוברט כי הוא מזכיר לי שזה לא בושה
להיות אנושי.
אני אוהבת גם לשמוע באך
(כי הוא מזכיר לי שזה לא נורא מידי פעם לגעת באויר מרומים.)

הוא אמר לי שהוא
לא רוצה לדבר בטלפון
כי בטלפון הוא מרגיש מזוייף
אבל אני ידעתי
אני ידעתי שהוא לא רוצה לדבר בטלפון
כי הוא יודע שזה ייגמר אחרי כמה שניות שיישמע קול אישה
אחרי שכבר לא שמע קול אישה כמעט עשרה חודשים

הוא לגמרי שלי: הנסיך הקטן שלי עם האיבר הגדול שלו.
אני מרגישה טוב
הזמן עובר מהר לאחרונה וזה אומר שגדולים הסיכויים שאמות לפני
שאתאבד.

הכתיבה מאלצת אותי להישאר בחיים -
אני חייבת למצוא סיבה משכנעת להפסיק לכתוב!

הם חושבים שבזה שללא אתרעה הם מבקרים בחצר האחורית זה השפלה
בשבילי -
אבל הם טועים.
הם חושבים שבזה שללא אתרעה הם מורידים את המים בכניסה זה השפלה
בשבילי -
אבל הם טועים.
כי אני רוצה שהם יעשו את כל אותם דברים שיש בנות שלא אוהבות -
כי אני לא תמיד יודעת איך

הסיפוק של גמירה הוא אולי הסיפוק הכי גדול אבל לא הסיפוק הכי
ממצה.

ארצישראל
טעה מי שאמר:
"אם אין לך סיבה לחיות גם אין לך סיבה למות."

כשאני מרגישה שהגוף כלה - זה בסדר,
כשאני מרגישה שהנשמה כלה - זה לא טוב.

אני יודעת מה: טבעי, בריא, נורמלי.
אני יודעת מה: נכון, ראוי, אמיתי.

אני בקרוב אמות כשכל כך הרבה הספקתי
ויותר מזה -

יש בעולם מיליארדי אנשים שמה שמניע אותם זה סיפור פשוט על
בוגדנות וצליבה.
הסיפור הזה הוא גם די אינפנטילי בסה"כ והסיפור שלי פחות. אני
רוצה טריליונים.

היא ואני
כל מה שאחרים בורחים ממנו - מרחב מחייתי.
כל אותן מגננות מקיימות - מקיימות לא אותי.
כל אותן אמונות כוזבות - זנחתי ביום היוולדי.

כשאני מאוננת אני מרגישה את האצבע שלו בפנים.

הוא ואני
אם לא הייתי יודע עליה
לפני שפגשתי אותה
לא הייתי חושב שהיא יפה.

אוטוביוגרפי
כשלוני? היה לא-פעם מכוון -
משום שרק-כך יכולתי לבחור בגורלי.

מעולם לא כרעתי ברך בפני אדם

יש מוסיקה דיסוננסית איומה בקול המוסיקה
אבל תמיד היה לה חבר או שהיא הייתה רחוקה מידי או לא עקבית
באהבה שלה
תשמעי, אלוהים רוצה שאני אמשיך את מחקרי הענף במדע הכישלון
אני כנראה אצטרך לרמות את עצמי
אני כנראה אצטרך לרמות את עצמי

אוטוביוגרפי
הוא צעק על כל מכונית שעמדה בדרכו
הוא היתרה בהולכי רגל גם
.

שיר קודם, צריך להיות: "צנצנות ריקים" - במקום: "צורות ריקים".


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
"את שומעת? אלברט קאמי הזה.. ממש ממש הבין את האדם - ה-אדם
ה-מורד."
"אלברט קאמי."
"את שומעת? אלברט קאמי הזה... הוא ממש ידע הרבה על תהומות
הייאוש ועל הניכור האורבני."
"אלברט קאמי."
"אלברט קאמי? אלב-ר קאמי!"

אהבה? תשוקה מעודנת. ואני אומרת: מסולפת.

אהובי:
הוא אוהב נשים יותר מאשר את אלוהים
והוא לא יודע לבטא במילים מה שהוא מרגיש כלפי נשים.

אז איך אני מזדיינת?
אני שוכבת על הגב, משמיעה קולות ומחכה לסיגריה.

איכות הדף קובעת את קריאות השיר.

אם אנשים היו יודעים להמיר אנרגיה מינית באנרגיה רגשית או
שכלית
דון-חואן היה שייקספיר וקזנובה היה אפלטון.

כדי שנוכל להיצמד למישהו ברטט.

אלוהים, עשה שהחיים שלי יהיו מעניינים יותר מהכתבים שלי!
שאני אחתוך את עצמי, איבראחריאיבר, באופן מזוויע למדי,
שהשלפוחיות של העור ייפרצו החוצה, שהדם של כדור העין ירטיב לי
את הסנטר,
שהגפיים יהיו בוערים בגלל שיהיו מדממים כשהם מופרדים מהגוף.

אמנות? אמנות זה מה שמוציא אותך לרגע מהדיכאון.
אמנות? אמנות זה מה שגורם לך לחשוב שאי-שם יש אור.

אמנות לעולם לא תהיה מדע כי למדע אין גישה למטאפיסי.

אני אוהבת שהריח של הזיעה מתערבב בריח של ההפרשה כשאני באה
למצוץ.

אני אומרת: טוב שיש נשים, הגברים כל כך טיפשים! הם יודעים מה
טוב בשביל עצמם אבל לא בשביל הדור הבא. כי הם רוצים לזיין כל
כוס מתרצה ולא מעלים בדעתם שהכוס הזה מוקף גוף ולגוף הזה יש
נשמה - ומי יודע מה טיבה? ומי יודע אם הילד, שיהיה מבשרו אבל
גם מבשרה - לא יהיה ר

אני יודעת שאם היא הייתה יודעת את זה היא הייתה מפסיקה לעשן:
התנועה שבאמצעותה היא פולטת עשן כלפי מעלה
היא אותה תנועה שבאמצעותה היא פולטת את הזין מפיה וממתינה
לשפיכה.

אני יודעת שאף כתב-יד לא יוכל להתקיים לצד שלי.

אני כל כך עייפה.
אני קוראת את המכתבים שלי כי אני לא יכולה לקרוא את הכתבים.
אני מגלה שהם רגשניים מידי ושסחטו ממני רגש רב מידי - ולכן אני
עייפה.
אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעשות זאת טוב יותר היום - ולכן
אני שמחה.

אני לא בטוחה שלולא נידחים היו הכתבים הייתי כועסת על כל
העולם,
אני לא בטוחה שאי-אז הייתי פילוסופית דגולה.

אני לא יודעת אם אגיע לגן-עדן או לגהינום אבל אני יודעת שגם שם
אהיה לבד.

אני לא יודעת למה אני רוצה לזיין דווקא את
השפתיים האלה
השיער הזה
העיניים האלה:
רק לו יש כאלה?
לא.
אני לא יודעת למה אני רוצה לזיין אותו.

כשאני לא כותבת אני שרויה בתשישות מענגת שמרדימה אותי לבסוף
והחלומות תמיד טובים לי אבל בסוף החלום אני יודעת שאחרי החלום
החרדה תהיה גדולה וללא סיבה.

אני לא מקנאת - אני פשוט חושבת שזה לא צודק שהוא איתה.
"שהוא לא איתי."

אני לא סובלת יותר כי בשביל לסבול צריך לרצות לא-לסבול או
לרצות לסבול.

אני מעדיפה להתנסות בכתיבת יצירה גדולה מאשר בחיי אהבהבים
כי הכשלונות בחיי אהבהבים אף פעם לא יפים.

אני מרגישה מספיק שנואה

אני מתעטשת ואין מי שיאמר "לבריאות" ופעם היה יותר מידי מהם -
אומרי "לבריאות".

אני פוחדת שההוצאה ששילמתי לה כל כך הרבה כסף כדי שתפרסם את
השירים שלי
היא תתכחש לחלוטין לחוזה שלנו ואני איבדתי את החוזה כי לא
האמנתי שזה ייקרה.

"אני רוצה להגיד לך, גברים יכולים להיות די מפגרים."
הוא אמר לי כשהוא חשב שאני אהיה אמא של הילד שלו
ולא ידע עד כמה צדק.

אני רוצה למות ולא יודעת איך כי השכל שלי הפסיק לתפקד.

אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון
אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון
אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון
אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון
אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון
אני רוצה להכניס את כל הבחורות להריון

אני רוצה שהוא יהיה איתי גם כשלא עומד אבל אין איך לבדוק את זה
כי תמיד עומד לו, כשהוא איתי. וכשהוא לא?

אתמול הטעם היה טוב - גם היום.
ולמרות שזה לא היה הטעם של השפיך אלא הטעם של ההתמכרות -
זה היה טוב;
אבל כעת - הטעם לא קיים.

השטן הוא ההמון.

ברור???
"ברור מידי."

גם חיקוי מושלם הוא עדיין רק חיקוי.

האינסוף: אין דבר יותר לא-מושלם ממנו ואין דבר אמיתי וחי ממנו.

האנשים היחידים שלא אפאטיים הם אלה שנראים אפאטיים
כי הם אלה שמרגישים כל כך הרבה עד שהם לא יכולים לבטא דבר.

הבדידות היא לא מחלה, היא מכת שמש.
היא כואבת אבל היא מטרד קטן - אתה יכול להמשיך לתפקד כרגיל
איתה.
וכשאין בדידות אתה מבין כמה היא הייתה רעה לך,
כמה היא לא איפשרה לך לתפקד כרגיל.

הגון של הכוס והגון של הזין הוא הגון של מאדים,
המשיכה שלנו לאיברי המין היא המשיכה שלנו לחייזרים.
ראיתי שלתנינים יש זין ורוד קטן וביצים סגולות קטנות -
כך שצריך ממש להפוך אותם על הגב ולמשש כדי לדעת שהם זכרים.

הדברים שהכי מרגש לעשות אותם הם אלה השגורים (אוכל, שינה,
זיונים)
אלא שהריגוש בהם הוא אופן העשייה (לזניה, 20 שעות שינה, זיון
אנאלי).

גם אם אפשר לעשות כך עם מי שעושה לך טוב מרגיש טוב.

ההכרה המקרטעת שלי
היא אומרת לי
היא אומרת לי:
"אי-שפיות היא ולכן היא שגיאה ולכן היא מיותרה."
ההכרה המקרטעת שלי, ההכרה המקרטעת שלי...

ההכרה המקרטעת שלי - היא לא נתנה לי את השיר הקודם להשלים!
היא לא נתנה לי לומר שהיא אמרה:
"..שלא טוב שלא לרגע לא-להיות אתה כדי שיהיה לך מה שיכול להיות
לך רק אם לא תהיה אתה."

ההרגשה שלי היא של דבר ששיחקו איתו יותר מידי -
אני לא מאמינה לאף-אחד ואני חושבת שכוס זה הדבר הכי נורא
בעולם.

החיים זה הדבר הזה שגורם לך להרגיש כל כך זוועה עד שניטלת ממך
היכולת לומר משהו שנון עליו.

הכל כך הרבה שכתבתי הוא כל כך מעט
אם משווים את זה למה שעבר לי בראש
כשהייתי לבד.

הכל כך הרבה שהוא כל כך מעט
כל כך הרבה לזכות בו, כל כך הרבה להפסיד
די להפסיד, צריך רק להימנע מלהפסיד ואז הכל יהיה בסדר
צריך רק להימנע מלזכות בכל כך הרבה שהוא כל כך מעט
והכל יהיה טוב.

המילים שלי טיפשות כי הן לא יפות ויפות כי הן לא טיפשות
חוויות הקיום שלי חוזרות על עצמן

העצבות שלי לא תמיד יפה -
היא יפה רק כשהיא באה מאלוהים.

הפיל הזה לא מקלל.
למה הוא לא מקלל? למה הוא לא מקלל?

הקנאה היא הרסנית בגלל שמול האושר המרובה (שלה ושלו)
אין בודדה מהבדידות (שלך).

הרגשות שלי לעולם לא ממותנים
אני מרגישה את אלוהים רק כשאני בעצבים
אני יודעת שזה לא טוב, אני יודעת
אני יודעת שזה טוב רק לי, אני יודעת

השיטה הזו תבטיח ציפיות מתוקות, ותקיים.

ופתאום מצאתי את עצמי עם היד בתוך החלק התחתון
ועם היד השניה התעסקתי בשדיים
בעיקר בפיטמות.

זה טבעי ביותר
שאת מרבית כתביי
לא אבין.
כי הם נכתבו בשעות נדירות ביותר של הנפש ורוב הזמן נפשי
איננה.
(אבל אין זה אומר שאין זה אומר שאין זה אומר שאין בהם גדולה!)

זה לא פשוט למצוא יופי בדבר שהוא מטבעו כל כך שפל ומכוער
אני לא מעדנת את היצר, בדיוק ההפך
אולי השירה שלי שירה מחורבנת

חוסר ההכרחיות שבכתיבה מחלחלת גם לחיים.

כל החוכמה זה להמשיך בהרגשה הטובה גם אחרי האורגזמה - ובזאת
אני אלופה.

כל ימי חיי
ניסיתי לגבש תפיסה אסתטית שהיא גם ברת-יישום
ולא נכשלתי:
היא ברת-יישום - רק לא בכוכב הזה.

כשאני רואה בטלויזיה ביום שבת את כל אסונות השבוע בעולם לצלילי
המוסיקה של מייקל ניימן אני חושבת שלו היה לי כוח הייתי מקליטה
את זה מידי שבוע והייתי רואה את "אסונות העולם עד-כה" שוב
ושוב, ללא-סוף.

כשכתבתי על אלה שחיים במגדלים פורחים באויר שלא הם בנו
דיברתי על הקרובים הביולוגיים שלי
שאין זרים מהם.

"לא" לו הוא לא "לא" של הגוף.
כי הגוף צריך רק 0.0000000000001% של ודאות של הסכמה לריבוי/
הנפש צריכה 100%.

לא ניתן לי דבר ואת המעט שיש לי הישגתי
הציפורן כואבת ומכאיבה לאצבע ולכן אני בקושי מקלידה
"לא ניתן לי דבר ואת המעט שיש לי הישגתי."

לא תמיד במתכוון "כתבי העוד" חלשים מהכתבים הראשונים.
לפעמים קורה שלא רק כדי להאדיר את הראשונים הכתבים האלה
גרועים.

ללא-צליל התגנב צליל לתוך המעבדה שלי
והמריד את כל הצלילים נגדי.

לפעמים אני ממש נהנית, לפעמים אני רק לא סובלת -
אבל רוב הזמן אני פשוט סובלת.

מאיה, אל תיכנעי לרגעים הקטנים.

מה טוב? כל דבר שיכול לגרום באופן לא-פיסי ללב להפסיק לפעום
פיסית הוא טוב.

מי גנב לי את המהות של כל הדברים היפים והשאיר לי רק צורות
ריקים?

אני מייחסת את חוסר ההתלהבות שבכתיבה לאיזו מתינות נעלה
שבאה-לי מרצוני.

מנת החירות היפהפיה שלי - רק בכתיבה.

מסה על התנועות הבלתי קצובות של זיון
ועל החשש משפיכה מוקדמת.

עוד לא קרה
שהתחלתי לכתוב דבר-מה
והיה ידוע לי בודאות שאסיים.
חששות קטנות, חרדות גדולות
מילאו את עולמי כל אותם שעות וימים
וגם הכתיבו רוחי והגיוני.

ראיתי ערבים באוטובוס, הם התנהגו כמו תיכוניסטים.
ראיתי ערבים מחכים בתחנה, הם דיברו עברית רעשנית.
ראיתי ערבים עולים לאוטובוס, הם התלוצצו ללא מילים.
ראיתי ערבים - והם לא ראו אותי.

ריצ'רד גרייקו יכול לעשות עם הגוף שלך דברים נפלאים.
ריצ'רד גרייקו.
אני יודעת שהוא שחקן בן-זונה במובן שהוא שחקן גרוע
שכל הזמן רק מתכנן איך לזיין את כל השחקניות על הסט, אבל
ריצ'רד גרייקו יכול לעשות עם הגוף שלך דברים נפלאים.

רק אם אפשר להגיד שמישהו עושה איזה משהו הרבה יותר או מהר יותר
אפשר להגיד שהוא יותר טוב - כל השאר זה עניין של שאר-רוח
גרידא.

שיר 138 נכון גם אם מדובר באיכות הזוועה

שיר מספר 364 - האופרה:טרייזנשטט

תמיד כל כך פחדתי להיות לבד/
תמיד הייתי כל כך לבד.


לרשימת יצירות המסה החדשות
חשוב שליופי שלא יכול להיות ביטוי בעולם יהיה ביטוי בכתבים,
חשוב שלאמת שלא יכול להיות לה מימוש בעולם יהיה מימוש בכתבים.
חשוב שיהיה דבר-מה חשוב ושהוא יהיה הכל.
ואני לא חושבת שהתשוקה שלי לא הייתה יפה או אמיתית או שהיה
בכתבים שלי משהו מפחיד או מנוכר.
לא לג

את האכזריות של הבקכות אפשר לראות דרך המודל הביולוגי של
הריטואל שמציע בוקרט: פעולת הציד שבמקורה שימשה לשרידות
מתגלגלת למפגן ציבורי של כוחות קמאיים.


לרשימת יצירות המחזה החדשות
סלאפסטיק
הוא אמר לי:
"נשים אוהבים רק מי שכדאי להישאר איתו בחיים,
"גברים אוהבים נשים מתים.
"אני עשיתי טעות שהקדשתי הכל ליצירה
"כי כדי שהיצירה תהיה מסעירה היא מוכרחה להיות אמיתית
"והחיים שלי הפכו להיות יותר מידי אמיתיים,

מזדיינת בתחת, יקירתי?
בדלת האחורית.......טוב לחדור גם
מאחור
אני תיכף גומר שוב, פעם 2 ב4 דקות
תפרטי את הזיון האחרון שלך
אני הייתי ערומה
<




איי ת'ינק איי
קאן, איי ת'ינק
איי קאן, איי
ת'ינק איי קאן




אפרוח ורוד
שחושב שהוא
פחית.


תרומה לבמה





יוצר מס' 9709. בבמה מאז 20/1/02 12:55

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשולמית חן
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה