|
יליד 76
תושב
לומד
עובד
הלכתי עם ג'ו ברחוב, קזוארינות ירוקות מסגרו את השדירה הארוכה,
גזע איתן מטפס על, מצמיח צמרת עלווה ירוקה. פסעתי עם ג'ו ברחוב
הארוך, הלכנו על הכביש הריק, בינות לשדרות העצים. מרחוק נשקף
לו אופק רחוק, כחול. הלכתי עם ג'ו ברחוב, ידיו מוטלות לצידי
גופו.
|
וככה הייתי הולך ועובר את הבניין ומולי היה משתרע הים, מולי
היה חוף , רצועה כזאת של חול, ומאחוריה ים, רצועה של גלים מעלי
קצף שמאחוריה מים עד האופק.
|
הצייר ישב על כיסאו הפשוט, מול שולחנו הפשוט, הוא הסתכל שוב
בחלון שמולו. עיניו היו רוויות דמעות, הוא בכה בשקט, אושר צנוע
הציף אותו,
|
'את הדברים החשובים באמת אתה לא כותב' זיוה אמרה לי.
הרמתי את הראש מהצלחת והסתכלתי עליה. זיוה הסתכלה עלי בחזרה,
הסתכלה לי בעיניים. 'את הדברים החשובים באמת אתה לא כותב' היא
אמרה.
|
בתוך הבית ישב בן- אנוש, נצר לשושלת ארוכה של אנשים, בני אנוש
גם הם. הוא היה בעליהם של זוג ידיים ורגליים, ועוד ועוד, מערכת
פיזיקלית שלמה. הוא היה בעל נפש, ובעל רכוש מסוים, שלוש זוגות
מכנסיים וכמה חולצות, הוא ישב על המיטה.
|
שמש חזקה הייתה תלויה מעל הרחוב הריק. מכה בעורפה של רחל, איך
יכול משהו לגדול בשמש הזאת, החזקה, חשבה רחל כשעברה ליד עשבי
הבר המאובקים שבמגרש שבקצה הרחוב, ואז נזכרה בחלום
|
'זהו אני אבוד' הוא אמר וכיסה את הפנים עם הידיים שלו.
החלון היה פתוח ואויר נכנס. אי אפשר היה להרגיש אותו, הוא לא
נשב או זרם. אבל הוא בכל זאת נכנס פנימה.
|
כשפרמתי את שהצלחתי לאסוף מפינותיי
|
הוא הרגיש איך שרירי הפנים שלו מתפתלים תחת המבט הזה ומילה אחת
נפלטה לו מהפה, מעוותת כזאת, בחצי קול, שיהוק שאמר משהו כמו
"אז". לא היה ברור אם הוא שואל שאלה או קובע קביעה, אם הוא
משיב לה בהתגרות או אולי עוצר בכח את הדמעות וחוזר על המילה
הראשונה שאמרה היא.
|
הלילה היה סוער וגשם ירד כמו בסוף העולם.
זו גם הייתה בדיוק התחושה שלו, שסוף העולם הגיע ואף אחד לא
הודיע לו, כאילו אם היה פותח רדיו היה יודע, אם רק היה שומע
חדשות.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
שוקואידים אינם
דיסלקטים.
הם פשוט רעבים,
זה מפריע
לריכוז.
טוסיק מרובע. |
|
