|
עדיין אין עמי נחמות
של ממש.
עודני בברזל הקרוע
ובריח השרפה
|
לראות העוד ישנך,
לבדוק העוד ישנו.
שאין אחר, בינתיים,
מלבדו.
|
יומיים היתה לבדה,
אפשר... שלושה
|
וזכר שמם דוהה בכם
בדיו ובדמעת עיניים
"לשנה הזאת בירושלים."
|
עץ לציפור אמר:
אולי
תבני קנך בין עלעליי?
ענתה ציפור:
תודה, חבר,
הבטחתי כבר לעץ אחר.
|
אני נזהר, מאוד נזהר.
המחשבות משולחות סוגר
|
זה עוד יבוא.
השמש תשקע בזוית הנכונה.
אופק יאדים.
תנשב הרוח הטובה.
|
חזור אל לילות השימורים,
אל האוזניים המשוועות
למילות ההרגעה,
לנחמת הרוח העובר
ברחובות העיר המצפה לטוב.
|
רוח עיר תחבקך
סדין ענן יינשא
וירח ינטוף מגביעך המלא.
|
אמרה לי
אשת תמולי.
יש אחר השוכב
למולי
|
ועוד ועוד
מן הבאות ומן העוברות
ומן הנגמרות
|
ובכתה כל הלילה
כולו.
ועזבה,
ושבה אליו
|
ילדון אחד קנה כעך
רצה לנעוץ שיניו בו
אך...
הוא לא ידע כיצד אוכלים
דבר מה שאין בו כל צדדים.
|
למשל... ידיה,
הרכות הזו
כשהיא נוגעת,
או מחשבותיה
|
לטף פניה
ואסוף מגע לגוף
וגוף לריח
וריח לזיכרון
|
כמה רציתי לראותו
קצת, עוד קצת
לבקש שיסלח קצת לעצמו
כי כבר פנה יום
|
הרקיע ננעץ בגופי בהמון אישוניו.
לילה, הב נשמתך
לשלווה הנפרשת עכשיו.
|
עירי קיץ.
מוחה זיעת פניה
ואני קיץ עמה.
לעת ערב
|
לאן את עפה
עיר שלי
לאן פרחת?
הלא תדעי
דברים כאלה
נגמרים בבכי
|
כך תילכדי
בזיכרוני החד
כפי שאת,
בפעם האחת.
|
שם,
אני ממתין לראות מחשבותייך
הבאות ומתרחקות.
כמו גב של מישהו כמעט מוכר.
|
האושר להם זהר
משלוליות הכביש,
מן הנהר,
ולא נפלא מהם דבר
|
זמר עלינו בדמעות
קלושר שיכור.
על הימים
אשר השלכנו לאחור.
|
ויהי היום
וסבי יצא אל הפרדס.
ירדה סבתי לבקרו,
לנוח עמו תחת אחד העצים
|
הדוב אינו אוהב צבים
על מה ולמה, אין יודעים.
אבל תודו שעד עכשיו
עוד לא ראיתם דוב עם צב.
|
לאן את הולכת
כשערב יורד על עירי?
אמרי
לאן מועדות פנייך?
|
שכל מתת הארץ הזו,
לאבי,
ריח פריחת אזדרכת
|
והתהום תחתיי
סוערת וגדולה.
|
וראיתי שהגיעה מן הסערה
והולכתי אותה למקומות האחרים,
שלא מכאן ולא מעכשיו,
כדי שלא תשוב
אל הסערה.
|
על גב העיר
הוטל ירח
באור כסוף
הרחוב זרח.
|
צרצר אחד זינק זינוק
מן השדה אל עץ התות
ממנו הוא נתן קפיצה
אל ראש צמרת צפצפה
|
אז תיתן מבטך במרומים.
צבעים של שקיעה
ישתגעו בקרעי עננים
ואתה תשתגע עמם.
|
"הסוס שלי לומד לטוס"
גנח איכר ליד אבוס
"ובאימוני הנחיתה
הרס אסם מלא חיטה".
|
|
|
