[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אורי בנימין
---

 
shpiצ


אל היוצרים המוערכים על ידי שפיצ קילה
אומר שמשתדל להרבה, אבל בעצם עושה הרבה רוח. נולד
בחג האהבה של '87 ומאז הוא אוהב לאהוב, ולנסות להיות
הכי טוב. את הזמן הפנוי הוא מבלה במדים...

יצירה מררגשת
http://stage.co.il/Stories/416258#top




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
והוא הולך תועה בדכאונות ומכאובים וייסורים על מהות ותכלית.
כמו מי ים, חייו סוחפים אותו רחוק ככל שיוכל אל החוף, אך
נכשלים שוב שוב מלהביאו אל אויר היבשה.

לא נכביר במילים, פשוט ערב דפוק, ואחרי כל המאמצים, אתה מבין
כמה זה הכל שטויות, למה להיאבק? מה זה שווה, לגלגל את האבן
במעלה ההר זה כל-כך קשה, אבל למטה?! בעיטה קטנה, והכל מתמוטט,
ואפילו לא צריך בעיטה, מספיק לעזוב לרגע, לשנייה להרים ידיים
כדי לנגב את הזיעה מה

"לכל איש יש שם, שנתנו לו ההרים, ונתנו לו כתליו". "לכל איש יש
שם", אני שר לעצמי בעצב, "שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו, ונתן לו
האריג"... אני ממשיך במלאכתי, עם דמעות בעינים, הן מצטברות,
בינתיים לא מתפרצות, אני כבר בקושי רואה.

מחר אני אלך ברחוב בדרך חזרה הביתה משיעור גיטרה. מזג האויר
כבר גשום, אבל נראה לי שבכל זאת אני אלך יחף.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אייך- הקצפת הממלאת במתיקות ורכות
את האין הנצחי בחיי
אינך קיימת כאן לצידי
ללטף שאריות חכמותיי

ובודד הוא
ולא נחוץ - כך מרגיש
אין הוא תורם עוד לאיש
כה עצוב וערירי
לעת זקנתו מבקש הוא בחבר
אך האדם - כפוי טובה הוא,
ונוטש את העץ עת שבע מפרותיו

אנשים כמוך מוצאים את זיק השמחה
בכל סיפור שופע יגון
ובעזרת לפידים של שחוק ורינה
מגרשים את אופל הדיכאון

אך אתה כבר יודע האושר קצר יהיה
העצב, ממושך ומרובה
ואתה ממשיך בדרכך, פוסע לך בין הסמטאות
נושם את אויר הלילה הקר, נושף עצב חנוק דמעות

יופיעו לעד
וינסו לשווא
לעלות ארצה
שאיפה רצונית

טיפות הגשם זולגות
מבין אצבעותיו של אלוהים
שוטפות את הארץ מהרוע
סוחפות איתן כל השטנים

אם אשאב מים בקשית
ייווצר ריק ששואב הכל
ריק - כזה שיש לי בנפשי
ששואב - שסופג - כל פגע לעג וכלס
שמוטח באזני
וממעל תמיד - המטוסים טסים

זמן כזה
ולמעשה אינו תלוי בהלכו של זמן
אך דבר מזדמן הוא
בעתיו של זמן שלאחר מעשה - שהוא גם זמן שלעצמו

על קדרותו החיצונית, הקרירות אופיו החדה, הדוקרת
מתעלות מצוותיו שהוא מצווה אותנו
להתאסף יחד בבתים, לחמם אותם ואת עצמנו
להתקרב זה אל זה, לקרב לבבותינו, לאהוב

וברגע זה
נעימת פסנתר
אוויר קר ורטוב
ועצב עמוק אך צלול

כחול מרצד על דפנות כיסי
ותאורה עליונה צבעונית מתחלפת
מנגינה אהובה, נבחרת, נשמעת
ואני שולח יד לגלות אם את מחייגת

יום אחד תבין, ילד
שחייך שמחים ומאושרים
ביום הזה ילד, ביום ההוא,
תבין כמה כיף כשאותך אוהבים

בכמיהתי העזה אלייך
באין התשובה מצדך
בריק יחסך
רגישותך
אליי

אכזבה
כביום אתמול אני קם בבוקר
כביום אתמול מתקלח, עם תחושת מועקה
כביום אתמול אני נוסע באוטובוס
כביום אתמול חולה אהבה

ומתעורר כמהה כולי
מאוהב עד כליון
ספוג כולי
אפוף עשן סמיך משאריות גחלת אהבתי אליך

הכאב זולג
עוטף את רוחי,
לא ינצח
כשאת פה לידי.

אהבה
מילים כה פשוטות
איתנות מכל מעשה נשגב
מילים כה מוכרות
ירוממו כל אביון מאבליו

טעויות מרות בהחלטות העבר
עשוני האדם שאני
שגיאות רבות עליהן אשלם
הפכוני עצוב וערירי

את מופיעה מולי
במקומות
רגעים
מצבים
שלא היית בם
מעולם
ואני לועס את עצמי
וחותך בשיני
ומפורר
את עצמי לפירורים קטנים של כלום

האמת שואגת
כבר שנים
אתה כמה להוציאה, לשחררה לחופשי

אלפי זכרונות שעזבו אל האופק,
עלו על הספינה הלא נכונה,
ספינת הנוסטלגיה שלא מתרחקת

היא שוקעת במוחי
צפה מעומק ארכיוני התת מודע

ונוגסת בי בחוזקה
בחלום רחוק... שמרגיש. מרגיש חזק. מרגיש קרוב ואמתי
ומרגיש הכי טוב

את צלקת מגרדת ואני לא יכול לחדול
הגירוד מביא סיפוק אך גם פוצע לפעמים
או אז נוטף ממני תוככי על פני הדף
טיפות דיו כדם אדום שמשתרבט לו למילים

וגופך ומתיקותך צפים
ממעמקי אהבתי
אל מעלה פני המים של היום-יום

שכול
עד אראה את אמו ופניה אדומים,
כדם הנוטף על מדי בנה המת
לא אבין כמה מר הוא השכול

שערך הארוך נערה
טומן יופייך
חובא נועזות ותמימות גם יחד

ומתוך יצר בלבד
רץ בטירוף, חירש לסביבה


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
וניסית להסביר לי, אך... אני לא מבין, לא צללתי לעומקך עדיין.
אך אצלול. אני מנסה, ואת תישארי עמוקה

ביום ההולדת ה-57 של המדינה, שרתי את ההמנון בגאווה כי זאת
המדינה שלי שחוגגת.
ביום ההולדת ה-57 של המדינה הוא שתק כששרו את ההמנון, כי
המדינה שלו לא חושבת שהוא ראוי להיות חלק מההמנון שלה.

מיצוי של אהבה הוא סקס. או אולי נישואין. אז המיצוי של שנאה -
הוא גירושים? או אולי רצח? אני לא חושב. המיצוי של יופי זה
אישה, או אולי טבע? המיצוי של שמחה זה צחוק? או דמעות? ושל עצב
- התאבדות? התבודדות? בכי? המיצוי של פחד - בריחה, והמיצוי של
החיים - זה המוות!

עכשיו אני זונח במודע שזה חזק פי כמה.
ההחלטה הזו שעומד מולי משהו מלא ועמוק
וגם אם עומקו רדוד מחשבה - עמוק הוא
יודע אני עליו ומזניח אותו במודע

אני רואה לכלוך בעינך, ואני מנקה אותו, את נבהלת- תמיד הזהרת
אותי לא לגעת בעינים, ומולך סבתא, אין לי מילים, את הרבה יותר
מדי חכמה בשבילי- אומרת לי חוכמות שאגיע אליהן רק עוד שנים
רבות, אם בכלל- ואני מקשיב לך בשקיקה, צמא למילים וסיפורים,
צמא לשמוע את קולך

היפרדות
והשירים פסקו מלנבוט בערוגותי, משמע כנראה שבאחורי תקופה זו,
ואם היתה פועמת עדין כאז הייתי עכשיו מדקלם בתים בשנתי, מחבר
חרוזים בלכתי, חי את מצוקתי במילים רחוקות.

התבגרות
עצב ושמחה הם דבר שבשליטה.
העצב שולט בי ואני שולט בשמחה
אפשר למשול את החיים למוות
אפשר לשאול על מטרה או על זמן
ואפשר פשוט לזרום... למוות


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אחרי פחות מעשירית השנייה התחלתי להתעופף באוויר, קיבלתי מכה
חזקה באגן, ועפתי בערך חמישים מטר... לפתע אור לבן, הרבה מאד
תמונות מהילדות, הרבה מאד תמונות שלי עם רותם, מכל השנים, הרבה
תמונות שלי עם יובל חברי המופלא, שלא מעט הרהרתי לגבי טיב
החברות שלנו...




אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
בלבלי אותו
אל תעשי לו
חשבון
בלבלי אותו
עד שלא יוכל
לישון




אלוהים לחווה


תרומה לבמה





יוצר מס' 25282. בבמה מאז 24/8/03 3:28

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשפיצ קילה
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה