|
יומיים לפני עוד היינו עטופים. כיסיתי אותך כמו ילד קטן, ונתתי
נשיקה על המצח ושרתי לך שיר. זחלתי לאט לאט בין הסדינים והנחתי
את עצמי בין ידייך, והידקתי עוד קצת את האחיזה שלך, כי תמיד
פחדת שתכאיב. עטפת אותי, כמו נייר מתנה יפהפה על חפץ חסר ערך.
|
כשהם מתו, לא היו ברקע כינורות. גם לא פסנתר בודד, מינורי,
שביכה את מותם.
|
מהפנטזיה לאימתו של הטירוף השפוי
מחלום שלא יוגשם ועד הצחוק הכי רפוי
|
להאמין שאני עוד אלכוד חלומות
אלטף את הצחוק בידיים חמות
|
העיניים ידברו
גם כשאחנוק את הצרחה
|
מרחפת, מרחפשת אם נשאר ניצוץ חיים
בנשיפה אחת הלהבה בורחת אל תוך צרחות מתים
|
ולומדים לחיות עם זה,
או למות עם זה,
או פשוט... להשאיר את זה שם, מכרסם מבפנים,
עד שלא תישאר חומה
ולא ישאר אתה.
|
רק למדוד את קול השקט של ההמון
רוצה לשקוע בלי סוף לרוח ללא התחלה
|
להמשיך רק עוד צעד ואז כבר נופלים
לנסות לדבר כשנגמרו המילים
|
לעולם לא אדע את שלוות הידיעה,
לא אתן לה לבוא לרכך בנוקשות
|
והשמיים יתכהו, העננים יאבדו צורה,
ושום קרן אור לא תבליח ותשתקף בים בעת שקיעה
ובחורף הרוח תעמוד במקומה והגשם יקפא בדרכו אליי
אדע שעשיתי משהו אמיתי, פעם אחת בחיי
|
ורציתי לסלק עוד סכרים ועוד קברים
אך לא יצאו לי שום מילים, שום מילים
|
עכשיו כשהכאב כבר יבש על הכר
אולי זה הזמן להבין, זה נגמר
|
ובכל זאת יש צלילים שנשמעים ברור וזך,
כמו צורות שחופפות בדיוק מפליא כל-כך
|
אוחזת בחבל דק של שפיות
והוא נקרע לאט לאט, חוט אחר חוט
ועוד רגע אפול אל תוך הלא ידוע
וישאר ממני רק שובל ארוך של געגוע.
|
ותמיד זה אתה
שטווית שבילים
שם הבכי זורם
כשאין עוד מילים
|
ואם זה גשם או שמש או רוח כלום כבר לא מספיק, כלום כבר לא
מספיק.
|
כאילו כל הדאגות והבעיות החליטו לעוף לי דרך האצבעות של הידיים
והרגליים, התנקזו מהגוף והנפש והשאירו אותי לראות את היופי של
הכל פתאום...
|
צוללת ראש פנימה אל תוך פנטזיה שכבר כמעט שכחתי.
אמריקה.
|
צליל אחד שמבשר על תחילתה של החוויה
שבלעדיה לא הייתה מרגישה מזה באמת לחיות
|
אני רוצה לשיר למישהו בחום וברכות עד שישקע בחלומות על עננים
ועל ירח
|
אני לא מבינה אותך.
ואני בחיים לא אבין.
|
ואולי יום אחד זה יקרה אפילו לי, ומישהו יעתיק את מה שכתבתי
פה, ויפיץ את זה, אנשים יקראו, ויבכו, ויגידו "כמה היא צודקת"
ותעבור שעה, יום, והם ישכחו. ותהיה אותה שחיתות ואותו הרג
ואותו מצב ללא מוצא, ועוד בנאדם ימות לחינם. עולם כמנהגו נוהג.
|
הבנאדם הקטן שבי, שאוהב לפני שאני הולכת לישון, לצעוק חזק-חזק,
שהוא אוהב, והוא רוצה, ואז ברגע הזה, מתקפל.
|
שאם אני אפסיק לרקוד אני אפסיק לנשום, אני אפסיק להיות, אני
אפסיק להרגיש... וביחד עם המוזיקה כל הרגשות מתעררבים לאיזה
בליל מוזר כזה של אנרגיה ועצב ואושר והכל נעשה מעורפל, וחסר
משמעות, פתאום כלום לא חשוב חוץ מלשמוע-להרגיש-לרקוד, או
להיפך-חד, ומובן, וברור
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם, הייתה במה
קטנה ומוזנחת.
יום אחד, פגש
בועז בבמה, ונשא
אותה לאישה.
מאז היא במה
חדשה.
מתוך קורת חייו
של בועז חדשה,
פרק 7 "החתונה". |
|
