|
שושניתה
טבעת זהב נותרה ברשותי...
שמורה, כמוסה - בארון.
|
סמוכות זו לזו,
כולן בהיכון
עומדות דום
קשובות, מצפות
|
בקסם קרבתך
הרגשתי נס
כד השמן
מאליו מתמלא.
|
עומדת מול מסך לבן
ריק ואטום כלבי
לו רק נפתח
ולהרף עין נגלה
כל אשר נבלע
ולא נודע
כי בא אל קרבי.
|
היום ראיתי איש זקן.
זקן מאד היה האיש.
מקומט וכפוף
רזה ומצומק.
|
שקעתי במצולה
כספינה טרופה.
האמנתי שהנה
|
צופה
בפליאה
באישה צעירה
היושבת מולי
|
כל הזמן
כמהה לרוץ
לשתות מים.
להערות לתוכי
|
וקצף לבן רוחש
ולוחש:
שלום.
לו ולה.
|
עץ בודד
עומד בפאתי היער.
בסבך ענפיו,
עמוק בפנים
חבויה ציפור.
|
היזהר בל ישתלט עליך -
פן תהפוך
לצלך.
|
יש אמירה ממאירה - ויש אמירה מאמירה
יש אמירה מרירה - ויש אמירה מאירה
טיבן של כל האמירות
שהן מעירות, מעוררות.
אפילו כאשר חלילה מאררות
אפשר לראות מבעד הקרן המנגחת
|
ציפור האש קומי עורי.
מעפר ואפר חיש התנערי.
מיתחי כנפיך
ובפלא תחזי
|
באה להעיד כי שוב
זכיתי ברגש המופלא:
רסיסי טל-אורות - עונג
|
קום התגבר כארי.
גרונך שסוע
אבל דבש ניגר ממנו.
|
אומר לך: בדמייך חיי
והקימותי לך ברית עולם
איכה הייתי
שוב אכזבה.
|
שומעת קריאת נשמות
שנגזרו זו מזו
|
מבעד לגדר חיה
שולחת אליי שושנה
את ראשה האדמוני
כמו רק לי המתינה:
|
ושוב בקשני מי
לצאת לחפש
את עצמי.
|
הצימאון
מעביר אותי על דעתי
|
עת תמשוך.
ואתך אעז
ללכת
אפילו למדבר.
|
הבאת לי ממרחקים
כלי חטוב כסוף
לחליטת תה
ואני קניתי עלים
של ציפורני חתול
ופסיפלורה
|
כמו שמש ניצתת
בינות לעננים
|
ועלו המים - מי עדן
אט אט, על פי חוק
|
תינוק קטן נולד מתוכי,
בפרץ שחוק של פליאה קידמתיו
|
פעם, עמדתי מול הים,
מרוחקת ומנותקת.
הוא לא העיר בי
לא הסעיר בי.
|
כשיצאתי לרחוב
קידמה המדרכה את פניי
בשלל פרחים סגולים,
שהמטירו עליה העצים
|
מה אשיב ל - יה
לכל תגמוליו עלי
|
לו יכולתי לכתוב לך
שירי אהבה אין ספור
|
בידיו ובשפתיו
הטובות המבינות
נגע בציפור נפשה.
ממקור עד קצה זנב
|
בחשכת השכחה
מאחורי סורג ובריח
היא כלואה.
|
עיניך עצומות
ושפתיך לוחשות תפילה
ונפשי לך הומיה
|
עיניי דומעות
ראשי קסדה
בתוכה גחלים רוחשות
עוד מעט הפכתי פחם שחור.
|
משתוקקת להמון מים, זכים וצלולים
שיפכו בו קרירים, גלים גלים
|
יושבת מול האש הבוערת
צופה בשלהבות
המזנקות מעלה
נישאות בעליצות
זו על גבי זו.
|
אתפלל ללא לאות
ואייחל ללא הפסק
|
פרצת בי סכר
שנדמה כמעוז לי
|
בלבי עלי שלכת
בחלל ראשי
הרוח מיילל,
ורק קוצים אפורים
בשדותיי נעוצים.
|
הנה קשרתי זרים,
לבן תמותה
זר.
|
לעורר חיות של חדווה
להגשים מתת-אל נשגבה
|
בלבי
הנצו פרחים
רוטטים נפקחו
גמעו מי חיים.
|
מי יתן ולא יחדל ממך
פרח רענן על שולחני
|
כמו זוג זקנים
ליד האח.
יד ביד,
סיפור קטן
|
קונכיה, נוצרת פנינה בתוכה.
כדי לראות אותה בשלמות
יש לפצח קירותיה .
|
לפתח חטאת רבץ
ואליך תשוקתו
ואתה תמשל בו"
|
כאשר שניהם
זה בזו אחוזים,
מוצאים שווי משקלם,
באיזון עדין, נקודתי.
|
שלום ספן יקר
תישוב הרוח הטובה במפרשיך
ברווזון קטן משחרר אותך
לא עוד ידדה בעקבותיך
|
פתחתי חלון
בראש חודש מר-חשוון
ריח הגשם הרחיב נחיריי.
רסיסים דקיקים
|
מתוך התוהו,
ממעמקי זדון היאוש,
אזעק חמס
אשווע לחנינה
|
פרחת לעיני
על אם הדרך -
באדום וכחול.
הילוכך היה
|
|
|
הי אתה!
כן אתה!
אני מדבר אליך!
תסתכל עלי כשאני
מדבר אליך, שב
ישר, וסדר מייד
את ערימת הזבל
והניירת שיש לך
על שולחן המחשב.
כן, אני יכול
לראות אותך! זה
ממש בושה איך
שאתה חי. שקם את
עצמך, ומיד. צא
החוצה לשאוף
אוויר, אתה פה
כבר כמה שעות,
נכון!?
אני מכיר אותך,
זו לא הפעם
הראשונה שאני
רואה אותך פה
ככה. יאללה,
תתארגן!!
צרצר, האח הקטן
צופה בך. |
|
