|
שושנה נתיב
היי.
הרי הם שיריי, פרוצים לכל רוח.
עלייתי במדרגות היתה כבדה, רדומה כמעט. כשל זקן ההולך מתמשכות
אל סוף חייו בשלווה של השלמה. כאילו עולה אני מתוך נטל.
אור הפנסים היה קלוש, עוטה בערפל עדין, או שאולי רק היה נדמה
לי כך.
|
ליל שבת היה. עיניה האפורות-העמוקות צללו לעזרת הגברים מבעד
לוילון הדק, וחיפשו אותו. שוב הוא לא היה. בזמן האחרון צילה
היה מסתובב בכל מקום, תמה, מתחמק. היא עצמה לא היתה שם. היה
מחפש אותה ברחובות, בתנועת הנוער, ליד ביתה, ולא מצא אותה בשום
מקום.
|
אסתר היא כתאומתי, כאחותי לי, כחברת נפש. פסקאות שלמות שבמחשבה
אנו מעבירים בינינו על חוט דק של שתי מילים. גימגומי אינסוף של
האחד נענים באמירה כל כך מדויקת בפי השני, באמת בהירה...
|
בשנתי
כשנרדמתי עם הדיסק שצרבת לי פעם
(כתובים עליו שמת שנינו כמו גרפיטי)
במיטה אני נלבטת בתנוחות עובריות
|
אני יפה יותר יושבת על באר בבית קפה
שעונה על ידי וכותבת שירים
בגב רפוי, מיץ אשכוליות,
מאשר מדברת איתך בהליכה מואצת
|
"הנני,"
אני אומרת, כמו
לשבור את כל הפסלים
ולצאת החוצה אל השוק שטוף השמש והריק
|
הספר חזר אליך, וקרע (ואולי יש חיות) בו.
כמו טביעת ידי העילגת
רשומה בו מעכשיו.
|
בעיר העתיקה שלימינך,
רוחשים צללים אפורים,
מתעתעים בהולכים בסמטאות.
צללים אוכלי חירות אדם ומחשבותיו.
|
לבד עמדנו.
שוקעים בעשבים רכים עד הברכיים.
שותקים את החוסר שבים הוודאות.
|
פחד גדול טמון ברווח
הדק דק
העדין
שבין ידך וידי
|
בילה מעשנת באצבעות מהירות,
שקועה בתפאורת מגירות פתוחות -
|
שתיקת ימים האחרונים
הותירה בו
רישום לא מעט,
כמו הביט פרפרים ראשונים.
|
נחייך שנינו באמת,
נפסיק את הזמן הדוחק,
שמים יכולים, מצידנו, להיצבע פסטל מגוון.
|
צילי עזב ולא השאיר מזכרת
לפליטה.
|
ושוב נביט זה בזה
ונרחק למקומות אחרים.
שוב נשלח מבט הוזה
כיאה לרגעים מוזרים.
|
הכל ביגע עיניים נאמר,
באלמן הצר.
ואילו עיניך לי כשמי מרום
וקולך לי נקי וערום
|
יושבים בחדר קטן ונעים
בין פרצופים מחייכים.
רגעים קופאים.
|
כל כולי רועדת בקול דממה דקה
גועשת בשלווה. ים סוער בשתיקה.
אדישות תהומית. אני צוללת מטה מטה
אוניה קרועה לרסיסים בתוך ים שוקט שטה.
|
שי סורג לי קטעים מסרטים ישראליים:
נער שליח נוסע על אופניים כחולות, סל על הרמה,
רודף לחפש בחורה שאבדה לו בזמן לא נכון,
רודף בקצב הזמן והשחפים
|
הנה אתה מציץ מן החרכים
של החלונות הגבוהים בבית המדרש.
ואני נושאת אליך עיניים של
תום
|
ריחות של ספרי שירה וקפה
ורעות אמיתית
טובלים בריחו של לילה גשום.
|
כל ערב צעדיהם היו נפזרים בשלולית האור האחרון הרך
וטובעים, כמו כתמי דיו ראשונים, רישומיו של לילה.
|
שערי הקצר מחכה,
מחלפים סואנים בעיניי
שמייך, שמייך...
|
כמו ילד ששבר ענף בהיסח הדעת
כשטיפס על עץ התות
ישבתי מולך זורקת מילים כמו בומרנג וגם
|
אדם בחושך מחפש משמעות
מקמט שורות ונייר, חי בטעות,
אדם כותב מתוך מופרעות,
נפשית, מתמדת. מנורת שולחן, צללית רועדת.
|
אז כמו פניך עולות בי
בראיית הבטון המחורץ קמטים
ששמו מדרכה,
|
פני אישה בחלון הרכבת
(מחרוזת כתומה, שיער נשפך גלים),
גם הריח החמוץ-עדין של זיעה עם קרמים
לשיער ולידיים.
|
בשדה של סוף קיץ
ניצבת נערה
קמלה, אחרונה.
|
ערפילים ערפילים של תוגה
יורדים על שמי ערב קפוא
זרועי כוכבים.
|
בכל שעה, שאינה מגלה דבר
מקדושתה והודה
ונוראותיה
|
ג'ל בוהק באור פלורוסנט,
יושב בודד איש צעיר בסטקייה מול הג'ארות המלאות
של כרוב אדום וגלגלי לימונים עם פפריקה
|
ירח מצית כוכבים בדממה,
ירח מצית רביבים עלי דשא.
אולי דווקא בתוך חשכה ערומה
אפשר למשש כל צבעי הקשת.
|
עדיין מחפשת מקום טוב להפיג בו שש שעות רעב.
ברעב אני סובלת
מפטה-מורגנה
עירונית -
|
רוכבת על האופניים במכנסיים חדשים וחולצה אדומה
אלהים פורש לפני היום רמזורים ירוקים לרגלי הגלגלים
ובדלתות האוטומטיות של אוטובוס אקורדיון
אני משתקפת פעמיים במכנסיים חדשים וחולצה אדומה
|
אורותיי סדורים סדרים על המדף
ואני מעט-מעט אובדת שבתות, עובדת עצות
איככה אלקט אותם משם.
|
ידיים קטנות מאוד
לועסות פלסטלינה בלי לבלוע
|
הריח המתוק הזה
של אורות לבנים נפתחים,
הטומן בחובו עולם ומלואו
|
ואנכי לא ידעתי כי עירום אני מכל חיית השדה,
ותפקחנה עיניי מן האור הנורא הזה,
ומן העץ אשר צוותני לבלתי אכול ממנו
אכלתי.
|
|
|
אני שונא
צנזורה
על סרטים
כחולים
ועל אמנות
אני אוהב את
האמת
אלוהים |
|
