|
"... מעיניה הסומות זולגות שתי דמעות, בפעם הראשונה
שאלה את עצמה אם יש לה איזו סיבה להמשיך לחיות. היא
לא מצאה תשובה, התשובות לא באות תמיד כשזקוקים להן,
ופעמים רבות אפילו קורה שהצורך פשוט לחכות להן הוא
התשובה האפשרית היחידה."
על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו
תמיר אוהב את הבחורות שלו מפרפרות לו בין הידיים. גונחות
וצווחות ומתחננות "אל תפסיק" ו"עוד, עוד".
|
נכנסנו למיטה, ואריה כיוון שעון למאוחר מדי בתקווה שיהיה לנו
למחרת טרמפ לבית-ספר, כי אם ניסע באוטובוס- נאחר. ציחקקתי
והפניתי לו את גבי, והוא הסתובב אליי במפתיע כדי לחבק אותי.
הבטן שלו נדבקה לי לגב, בירכיו התאימו עצמן לזוית רגליי וזרוע
ימינו נכרכה סביבי, נוג
|
ובתשובה למבטי הספקני היא הוסיפה: "אלא מאיפה את מרגישה?
מהלב?!" "דווקא נראה לי שיותר מהבטן..." עניתי בנימת התנצלות
על טיפשותי. " בראש, בראש, זה הכל בראש", היא המשיכה למלמל את
המנטרה שלה.
|
בהישמע הצלצול לצאת להפסקה הגדולה, נכנסתי לכיתה והתקרבתי
אליה, היא הביטה בי ומיד הסיטה את מבטה לכיוון מעלה וצעקה
חלושות "נמאס לי! נמאס לי מהמקום הזה!".
|
יפעת התכופפה להרים את עיתון בית הספר מהריצפה, וכשהתרוממה,
חשפה החולצה הגזורה שלה - לפי מיטב האופנה הקיבוצניקית שאימצנו
לעצמנו - את כתפה השמאלית ושלל שטפי-דם וסימני-נשיכות, שהוסתרו
ברישול מכוון, בלטו לפתע על רקע עורה הצח.
|
זיופיה החינניים של סבתי השרה בקולי קולות את "מה נשתנה",
על-אף שהתעלו על קולות שאר בני המשפחה, לא הצליחו לגבור על
הקושיות ההולמות בתוך ראשי. סבתא תמיד מזייפת במופגנות, בגאווה
אפילו, אך השנה היא שרה בזיוף כפול.
|
ירד שלג ועוז חיכה לי, נשען על קיר הלשכה. הוא לא השתנה כלל,
אותו פרצוף ציפורי, אף מחודד, עיניים בולטות ושיניים עקומות.
נראה לי טבעי בהחלט שאני ועוז בחרמון ושיורד שלג. הוא אמר,
חיכיתי לך שנוכל לטוס ביחד. ועניתי, אבל אני טסה להודו. והוא
אמר, אבל חיכיתי לך. נ
|
פגשתי אותו ב"ורטיגו" באחד מערבי המתנדבים. יפעת אהבה לצאת
למועדון בלילות שלישי, להתחזות למתנדבת בקיבוץ מהסביבה ולהיכנס
בחינם, ולעיתים הצטרפתי אליה. בלילה האחרון שלנו הוא ישב על
הבאר וצפה במשחק כדורגל, שריצד על מסך הטלוויזיה התלויה.
התרגשתי למראהו.
|
"יצאה מבית אביה בשבת בשעה ששהה בשירותים ומאז נעלמו עקבותיה".
קולו של שדרן החדשות ברדיו סיפר לי. אני נהגתי במכונית מבלי
לדעת לאן, ואלמלא ידעתי שהוא מדווח על הודיה קדם הייתי חושבת
שהוא מדבר עליי.
|
תורנות מטבח עושים בזוגות. אני התנדבתי לשטוף כלים.
זה אולי נשמע הגיוני אבל שטיפת כלים היא העבודה הבזויה, הקשה.
|
|
|
החיים קשים.
הסמים קלים.
(קופירייטר) |
|
