|
"זה משהו שאני צריכה לפתור עם עצמי", היא אומרת תמיד, "זה לא
שלך. לא קשור אליך". אני מסתכל על העיגולים השחורים מסביב
לעיניים שלה, ועצוב לי. כל-כך עצוב
|
...רק כדי למצוא שם את פיני הרס"ר וכל הקצינים במדי הדקרון
שהעיסוק העיקרי שלהם הוא לנסות לזיין את הפקידות שלהם. כולנו
עברנו אונס קבוצתי, והרס"ר פיני עמד מלמעלה וצעק "המסדר יעבור
לדום, עמוד אום"
|
ש בזה משהו ציני עד כאב. רציתי לעצור אנשים ולומר להם "היי,
כאן היה האולם של דודה מרים". אבל פחדתי שהם יגידו "אהה" נבוך,
שהוא בעצם כמו לומר "אז מה?", רק יותר מעליב
|
אין עוד הרבה מצבים פאתטיים בעולם, כמו זה של אדם שיושב מול
מקלדת ובוהה במסך. גם כשמלחמות מתחוללות בו, ונהרות גועשים.
כשאלפי קשתות חורקות באחת על כינורות ליבו. מה כל זה שווה
כשהוא לא יכול לספר על זה.
|
זכרתי את הבצלים והשומים
של שתי אהבותיי
|
קול נקישה לא נשמע כמעט
התפזר בחלל החדר
|
כל מה שלימדו אותנו על היכולות והצרכים שלנו משתבץ במזימה
שטנית של כוחות החושך. או משהו כזה.
|
החומרים האסורים לא תמיד גורמים את הנזק שמייחסים להם. אולי
אשמים בזה אלו שקובעים עבורנו מה מותר ומה אסור.
|
|
|
אני ל-א
משוגעת.
אולי רק במקומות
מסוימים...
פרה-פרה |
|
