|
 78322418
"ברוכה הבאה למפלט שלי", הוא אמר.
"המפלט שלך ממה?", שאלתי
"מהעולם, מהחיים, מעצמי, מהכל", הוא ענה.
נכנסנו לתוך הבית ובחנתי את המקום. זה עשה לי צמרמורת בכל
הגוף.
"המקום הזה מפחיד אותי. אפשר ללכת למקום אחר?", שאלתי את דין,
אבל הוא התעלם ממני לגמרי.
|
"את מתכוונת להגיד לי שראית את מוטי?" הוא שאל בהבעה מפוחדת
"כן", עניתי.
"אבל, סתיו, את יודעת שהוא מת, נכון?"
"כן, אבל אני בטוחה שזה היה הוא".
|
אני יושבת על הדשא ומסתכלת על הספסל שלנו,נזכרת איך צחקנו שם
בהפסקות ושקענו בעולם דמיוני משלנו.
|
הלכנו לעבר השקיעה. החזקנו ידיים, כמו שני ילדים קטנים.
מסתכלים אחד לשני בעיניים ונמסים, מאהבה, מתמימות,
מאופטימיות.
זה היה כל כך מושלם עד שלא רציתי שזה ייגמר. רציתי שהרגע הזה
יימשך לנצח ולא ייגמר אף פעם.
|
היא עמדה שם והסתכלה במראה. לא אהבה את מה שראתה, אף פעם לא
אהבה את עצמה.
למרות זאת היא הייתה עומדת מול המראה שעות ומדמיינת, מסתכלת על
עצמה ומדמיינת איך תיראה עם אף יותר קטן, שיער פחות נפוח
|
היא כבר כל כך התרגלה לשקר לעצמה ולכולם, עד שנדמה היה ששכחה
את האמת.
אבל הוא לא שכח, הוא אף פעם לא ישכח.
|
מתחבאים מהחיים
צוחקים למוות בפנים
|
מספרים מתקתקים
לוחצים מכל מקום
|
אין מה לעשות
אני לא טיפוס של אושר
גם אתה לא
|
כשהכל יגמר
נהיה שנינו לבד
ביחד לבד
|
כל כך הרבה שאלות
ואין תשובות
|
אתה זורק עוד מילה
מסובב עוד קצת את הסכין שבלב
|
הוא לא יודע שהיא מסתכלת עליו מקצה העולם
שהיא מחכה לו בפסגת המגדל
|
ים של צורות וצבעים
ערבוב אינסופי
|
מי בכלל אמר שחייבים להתבגר?
למה אי אפשר להישאר ילדים לנצח, להתענג על הילדות המתוקה שלנו?
|
אני לבד, בעולם של אבק ומלחמות, עולם של אכזבות ואשליות
מנופצות.
לא רוצה את העולם הזה, לא ככה, בלעדיו.
|
אז אולי אתה סתם אידיוט שלא מבין כלום בכתיבה ובטח שלא בשירי
אהבה. אולי אתה סתם שר סרנאדות לכל אחת ברחוב, אבל אני כבר
אבודה.
|
לייבש את הדמעות. רק לייבש אותן ואז הכל יסתדר, הכל יחזור
להיות כמו שהיה קודם, אני אחזור להיות שוב מאושרת.
|
חיים בלי מטרה.
עוברים חיים שלמים ולא יודעים בשביל מה, בשביל מי.
|
הדמעות לא יוצאות, כמה שמנסים הן לא יוצאות.
להתכרבל בשמיכה ולברוח אל תוך החושך, אל תוך עולם אחר, עולם
טוב יותר או רע יותר, מה שרוצים.
|
כולנו חיים בתוך בועה אפורה ולא יודעים עד כמה העולם בחוץ
שחור. רק מי שיוצא מהבועה מבין את עומק האפילה שמקיפה אותנו.
|
מכירים את ההרגשה הזאת, שאם לא תצרחו, תבכו או תעשו משהו, אתם
הולכים להתפוצץ?
|
כל כך קרוב אבל כל כך רחוק.
עומד כאן לידי אבל נמצא שם רחוק.
המילים לא יוצאות מהפה, לא מצליחות.
העיניים אומרות את הכל.
|
עומדת בצד
נדחפת אל הקיר
נדחפת לצד החיים
|
|
|
אלפי ישראלים
מבטאים את עצמם
מדי יום.
במה חדשה. |
|
