|
אבל מלי, מלי שלי העדינה, מצאה אתמול את הפיתרון. היא ראתה
יצור ענק, שמימי, צחור להפליא, עיניו גדולות ממנה פי מאה,
תכולות ועמוקות.
להפתעתה, הוא דיבר את שפתנו!
|
הבגדים הרבים כבדים עלי בשרב, והפחד חוזר ומחלחל אל עצמותי.
היכן אני בכלל? מה יעשה לי בעלי?
בחוץ רדיפות, רדיפות...
|
נמאס לי לרחרח. יום אחד הדברים ישתנו. יהיה כאן ערך לחיי אדם.
המחשבות שלי מטרידות כמו ציור פסיכודלי, תנועה יפה בצבעים עזים
מדי. לא טוב לחשוב על הימים האחרים.
|
רחמו. הצדק והעוול לעולם בעיני המסתכל הם.
רק משפטכם המוטה מתיימר להפריד בין השניים.
הם אחד.
|
הגשם הזה הוא יריקה.
אולי כמו אור של כוכב
מגיע אלינו לאחר זמן
יותר משישים שנה
|
גיבורים טראגיים, קדושים מעונים
צללינו בודדים בשממה עצומה
|
שמעתי את צווחות המתפללים
בכי מר- מי שומע זעקתם
ועודמ זורק עליהם מתכת-
|
בתאי הגאזים אתה עומד ויודע:
מוות. הקירות כאן ספוגים מוות.
אתה משפיל מבט ומחבק את הדגל-
לא, לא מוות. חיים.
|
דם בדם
כאב על כאב
כי בשם הבורא גם מטאטא יורה.
|
הם כולם רודפים אחרי
אתה יודע
הם שורטים אותי בציפורניהם
בלילות.
|
פעם חשבתי שאתה אנושי
זה היה עלבון.
אתה לא יודע כלום
על הרעב.
|
בלב כבד
ההצגה נמשכת,
בצעדים קלים ופני חרסינה.
|
רציתי לכתוב שיר אהבה
קצתי בשירים על חושך
על יאוש, על מרור, על מכאוב.
רוצה להאמין באושר,
לצאת ממרחבי הצהוב
|
בעצם
הטשטשה ראייתי
רק שמעתי לחשושים מן השטן.
|
צבע ירקרק בהיר עטף אותך,
לא ירוק של צמיחה,
ירוק מוות.
|
אנא, אלוהים,
אלוהים, מכוער הוא עד מוות.
|
הלב האנושי מתכווץ ומתרחב, יונק דם ומקיא אותו, רוטט ומפרפר.
גופים שואפים להתמיד במצבם- משקולות ועגלות דינמיקה.
|
|
|
היה לי דוד -
ניצול שואה -
שהצליח לצאת
ממלחמת יום
כיפור, אנטבה
ושל"ג בלי פגע,
הגיע לבוסטון,
נחטף עם כולם
אבל צנח מהמטוס
בול על בניין
מספר 7.
ברגע שהוא
התעורר, חשך
עליו עולמו.
פראייר.
אד המתאבד |
|
