|
ראיתי איך החיים שלך ממשיכים בלעדיי, איך אני ואתה זה כבר
סיפור סגור, ריצ`רץ` תקוע שאי-אפשר לפתוח מחדש - אבל אולי
בעתיד - אחרי שהקשר שלנו יתיישן וישתבח עם השנים (ממש כמו
שמפנייה - ), נתבגר ונבין שכל זה היה תהליך שעזר לנו לבגרות,
ועזר לנו לפתוח ת`ראש לדברים
|
"מה זה פה פסיכולוגית נהיית לי?"
"תעני!, הרגשת טוב?"
"לא."
"היית מרוצה מזה?.. נותר לך אמון באדם ששיקר לך? "
"ממש לא. ניסיתי רק להפטר ממנו."
"את זוכרת מי האדם הזה?"
|
למד מדוגמאות חיות שביצעו על אימו,
היה חיקוי גרוע, היה סתם אחד.
היה פושע
|
השמיים שלי עדיין כחולים...
ושלך?
העיניים שלי עירניות מתמיד...
|
איך זה שכשאני כבר מצליחה לברוח ממך, מהחלומות עלייך - פתאום
אתה קורץ לי? פתאום שולח שוב ברכות ונשיקות שמטריפות אותי
מחדש?
|
היא לא התפרקה, היא השתדלה לעולם לא להתפרק, היא רצתה לחיות את
הסרט שלה. שירוץ לה בכל פעם שהמציאות המרה הזו תוקרן לה מול
העיניים, תנשוך לה בשפתיים ותצבוט את לחייה.
היא שוקטת.
|
"אני יודע שמה שעשיתי לך... היה ממש לא בסדר, אבל אני רוצה
לתקן את הדברים - רק אם את מסכימה..."
הבנתי מה כוונתו - הוא רוצה לסדר את הדברים ז"א לחזור אליי,
אני? אליו?
|
איך זה שכשהייתי קרובה אלייך הכל הסתבך -
ומרחוק הכל היה מושלם, טהור ויפה?!
|
כי בלעדיין אדון - אני חיה טוב,
כן. אני נערה.
|
התיישבה לה אי שם במקום הפרוע מכל,
ישבה ובכתה, לא יכלה עוד לסבול -
ולספוג.
|
הנהר - ששקט כשכאב,
שלחש כשצרם,
שננטש ע"י פרפר -
ושנרכש על-ידי.
|
וכן זה נגמר,
בלהבות ועשן -
כן - הוא נשבר,
ביום כה מעונן.
|
אולי זה הקשר שהיה אז,
קשר שהיה מגדל גדול שמעד.
|
האביר שהסיר,
לא אסיר.
הוא הסיר כל דמעה מלחיי,
הגבר שתמיד שהה שם -
בחלומותיי.
|
נערה מוצפת בים של סערות,
גלים שוצפים את מוחה,
אבל היא עדיין נשארת תלויה בליבה -
ומחכה לו.
|
אין מה להרגיש, אין רצון להרגיש. פתאום אני בודדה כ"כ בעולם עם
חברים וירטואליים - דמיוניים. אולי זה כי השאיפות שלי
והציפיות, גדולות ממה שהחיים יכולים לספק.
|
הדפים מתמלאים בדמעות שחרות, דמעות בצבע כזה קר, כואב ובולט.
הרדיו משמיע את השיר שהוכרז כ"שלנו" שוב ושוב, שוב ושוב ואותה
הרגשה מבפנים הרגשת כאב, צער, מחנק בגרון התפוצצות פנימית.
|
כן, כן - מספרת לעצמי סיפורים - מכניסה את עצמי לשקרים שלא
יודעת איך לצאת מהם, ומאשימה את עצמי בהכל.
מאשימה את המראה החיצוני שלי בכשלונות הפנימיים - הפחות
חומריים. מאשימה את החיצוניות שלי במה שהראש שלי טעה.
|
אני חייבת לנעוץ בך את הסיכה הזאת בלב, שגם כשהיא תרד ישאר לך
כתם אדמדם וצועק ממנה. שתפגע. תבין.
|
פעם חשבתי שאצליח לסחוב הכל על הגב שלי עד יומי האחרון.
פעם חשבתי יותר מידי.
חשבתי שאנשים אחרים יעזרו לי,
פעם חשבתי יותר מידי.
|
פתאום רואה את הפנים שלו שונות, ההבעה שלו שונה, המבט שונה -
כמה רע היה לו בלעדיי. נראה שאז עשיתי לו כל-כך טוב, הוא היה
קורן והיום הוא אפרורי ועצוב. ממש פרח נובל.
|
אני מתעלמת. אני פעורת פה, מצפה למילים שיבואו מעצמן.
|
|
|
"בקומך בבוקר
משתנך, פו" אמר
לבסוף חזרזיר-
"מה אתה אומר
לעצמך?"
"מה יש לארוחת
הבוקר?" השיב
פו. "ואתה,
חזרזיר, מה אתה
אומר?"
"אני אומר: מי
יודע מה יתרחש
היום."
פו הניע ראשו
מתוך הרהורים.
"אותו הדבר,"
אמר.
(פינקי חוזרת
קצת לילדות) |
|
