|
מקללת את עצמי בקיללת הנטישה
של מי שנאחז במה שאין בו אחיזה
|
אני גיבורה עכשיו
כי מחר כבר לא יהיה לי אומץ
|
לפרוץ את מחסום האשליות
ולגלות
|
וכבר טמנת ראש-יען בכיר בתוך חולות טובעניים
|
להיות מישהו, להיות משהו
ולו רק כדי להותיר זכר בעולם הזה
|
והרדיפה שלא התישה אותי מעולם תפסק, והצחוק המרגיז שנשמע מבחוץ
ייחלש, ורק תופי הדופק בעורקיי יישמעו כמו נותנים את מיקצב
העולם לכולם.
|
|
|
"אני לא יודע מה
איתכם, אבל
קליפת תפוח
האדמה שלי הייתה
ממש מעולה!"
(ינקעל'ה, גטו
וארשה, 1941) |
|
