|
מקללת את עצמי בקיללת הנטישה
של מי שנאחז במה שאין בו אחיזה
|
אני גיבורה עכשיו
כי מחר כבר לא יהיה לי אומץ
|
לפרוץ את מחסום האשליות
ולגלות
|
וכבר טמנת ראש-יען בכיר בתוך חולות טובעניים
|
להיות מישהו, להיות משהו
ולו רק כדי להותיר זכר בעולם הזה
|
והרדיפה שלא התישה אותי מעולם תפסק, והצחוק המרגיז שנשמע מבחוץ
ייחלש, ורק תופי הדופק בעורקיי יישמעו כמו נותנים את מיקצב
העולם לכולם.
|
|
|
כשפגשתי את
הזוזו לסטרי הזה
ישר קלטתי שהוא
מוזר, קודם כל
היו לו שני
אפים, אחד במקום
הרגיל ואחד ליד
הביצים, כל פעם
שהיה מגרבץ הוא
היה דופק גם
אפצ'י הגון.
זה יצר בעיה כי
הוא שמר את
הקוזלך שיצאו לו
מהאף (ומהביצים)
הוא היה אוסף
אותם לתוך
קופסאות גפרורים
ומוכר בשמונים
שקל לקופסה, היה
קשה אז, אבל
הסתדרנו.
יגאל עמיר מעלה
זכרונות בערב
הווי וסלוגן. |
|
