|
"ועונה תחלוף ותגיע
ואביב לך באופק יפציע
ולהק חדש ירחף
ירחיק מפנייך כאב
ושוב יסוב הגלגל
כי כך האדם
וגורל
וכאב יפגוש אהבות
ואכזב יתגנב בלילות
עד היום בו תדעי לך לבחור
את החלק
שטוב לך לראות..."
"אנ'לא יודע מה זה נצח
מילים לא אומרות מאום
אני סתם אחד שבטח
לא יודע כלום."(שלום חנוך)
זמנים של טביעה בבלבול עמוק
מציפים אותי.
אני לא מכירה את האור
לא את החושך
וגם לא את הריצפה שאני עומדת עליה,
אם בכלל..
הדבר היחיד הבטוח
הוא שקיעה
וגם היא לא ברורה..
עד לאן?
אולי זה שקר,
ואולי רק האמת בגירסה אחרת.
ציפורים דואות
דוהות
ברגע של שקט
מקום של הרהור
|
גם היום, הוא יצא לו לסיבוב ריצה, וסיים אותו בחוף הים.היום זה
שוב קרה, אחרי שנים. הוא חש שהכל נגמר ומתחיל מחדש. הדבר
שהחזיק אותו מליפול אל תוך הבור הוא הקיר..הקר..והמוזיקה,
שהעבירה את הכל כמו סרט נע אל מול פניו, והיא..כשבתוך עצמו הוא
יודע..הכי קרוב לבד.
|
כשהשמש שקעה באותו ערב, הרגשתי משהו שונה באוויר...
האווירה היתה אחרת. צלולה יותר.
הוא היה איש צנום, בעל עיניים כחולות וצלולות, שמכוסה שמיכה
אדומה, וחובש כובע-בוקרים חום. 'האיש של הים', כך נהגתי לכנות
אותו...
הוא הביט אליי במבט חודר, וסימן לי להתקרב אליו
|
אז כן, מסתבר שגם קעקוע אפשר להוריד, ולהחליף בכמה גחמות של
הריסה עצמית בצירוף תשוקות ריקות, וזה עדיין ייראה ויישמע אותו
דבר.
לגלות את עצמך, בנסיעה מהירה בתוך קופסא מפח, ופלרטוטים עם
אנשים שיעלו לך את האגו במועדוני גייז. כמה עמוק...
|
פרפרים לבנים
צונחים
דרך מורד רוחו
של מדרון תלול
|
מראה לה את הדרך
אל עוצמת הנשיה.
|
הוא עמד שם בתוך האי
על גביו אינספור גרגרי חול של חוסר הבנה
מוקפים בים של געגוע
ובחובו גלים של רגשות
מתנפצים על הסלעים האפורים
|
שקר האמת של חיי
מאיר מחשבה
דבר אינו לנצח
|
כמיהה למגע
גורמת לעיניים שלי לזוז
בצורה מסויימת
מאיימת
|
והנה אנחנו, כגרגרי אבק בחלל
נסחפים, מסתעפים לתוך האטמוספירה
טובעים בים של קיום
חיים בחוסר ידיעה
|
מערבולת עשויה רסיסים
השואבת לתוכה
פחדים
פרחים
חיוכים של אנשים
|
שירים שחודרים
חורצים את שק הדמעות
ומאפשרים לנהר הבדידות
לזלוג החוצה
לפלס דרכים בעולם
|
עלים כתומים אספתי
מהשלכת שקטפה ימיה
|
אני רוצה לעטוף אותך במילים שלי
ללטף אותך בכמיהה שלי
לכתוב אותן רכות רכות
|
עין נפקחת
ובמיצמוץ יחיד
חודר אור
|
תמימות
פורשת שניה
אחר דקה
אחר שעה
וממיסה אותם
להתמשך
אל תוך השקט
|
שברי התמונה החלו זולגים
מתוך זווית עיני
דמעות מתוך אלבום
בכי בדלתות סגורות
|
רסיסים של אור קורנים אליי,
אך אינני יודעת מהיכן הם מגיעים.
הם נמצאים שם כבר זמן מה, אבל עכשיו הם זוהרים מתמיד,
כאילו קוראים אלי לאחוז בהם...
לא עמדתי בפיתוי. ניסיתי להרים אחד, קטן,
והפעם הוא לא חמק לי מבין האצבעות...
|
מילותי
נאלמו דום
בשורה ארוכה
כשהעננים שמעלי
נעלמו
בהותירם שובל
אדום.
|
כשאחליט, אתם תראו אותי
שקופה כזכוכית
חדה
לא אצטרך לומר מילה
|
בצמאון עז למילים
אשתה את השקט
|
חוסר יכולת
מעורב בכיבוש יצרים
כאשר רוח חזקה
נושבת בעורפי
ומרוקנת את האוויר
מן המפרשים.
|
עם הגשם היבש,
החל הבוץ
לשטוף הכל,
והתקרש.
|
ערבוב של גוף, נפש ופחדים,
זורמים עתה במורד הרחוב.
|
הקיץ מסרב להתפנות, הכל יבש וקוצני, וחם כאן כל כך.
השלכת היא רק אצלי בלב, בינתיים.
והסימן היחיד לחורף הוא הגשם, שזולג לי מהעיניים,
ושיטפון ענק של רגשות.
|
עמדתי ברוב ביטחון עצמי ונאמתי דברי הגות ופילוסופיות בגרוש
בכיכר דיזינגוף, כשביד שלי גלידה נמסה ומזכירה שהיא בעצם לא
מיקרופון... והוא היה שם, בין ההמולה. חייך אליי חיוך מוכר,
ונעלם. מה שכמה עלים עושים לבנאדם.
|
הוא שוב עשה את זה.
חייך. חיוך רחב, שהאיר את כולי.
שוב,עיניו נצצו. התמלאו במין אור שמיימי
שגרם לעיניי להשיב אליהם את הניצוץ לרגע אחד
והמבט שלו. המבט הכי תמים שראיתי בחיי.
כ"כ עדין, ומרגיע...
היה לו מין מבט בהיר.
שדרכו יכולתי לראות כל מה שרק רציתי.
|
מתוך ארגזים
שוב הכל חוזר.
זכרונות שארזתי בלית ברירה.
|
הכל סגר מעלי. הכוכבים החלו להתקרב, והארץ הלכה וגבהה
האנשים הצטמקו ומהצדדים לחץ.
והדברים התגלגלו...
כמו כדור. כדור מזערי שנופל במכה גדולה לתוך דלי מים
ומתיז החוצה מטר של טיפות קרירות
ששוטפות את פנינו במיי המציאות המכאיבה.
|
יושבת שם, ומסתכלת במין מבט מלנכולי מהצד.
בוהה בעשן, ותוהה לאן ואיך הוא פתאום נעלם...
ממש כמו החופש הזה. החופש שלי...
שאולי במידה מסויימת, לקחתי אותו קצת יותר מדי לריאות.
אבל זה לא משנה הרבה, כי בקרוב גם הוא, כמו הכל.. יעלם.
|
הצלילים מתנגנים בבהירות, אך במפנים הכל מעורפל.
מנסה להתמקד בנקודה מסויימת,
והבזקים של רגע מפרים את האיזון
הם לא מניחים לי להרגע
כמו מפזרים את אותם רסיסים ארורים מתוכי
בחלל החדר הריק
|
כולנו מונעים על ידי כדור האור שבתוכנו.
הוא מספק לנו אנרגיה, מחמם את גופינו,
וגורם לנו לחייך, סתם כך.
|
דם זורם בעורקים במין רעננות,
המובילה את פעימות הלב,
שהולמות בכל האיברים
ומזרימות עירנות.
|
נבלעת בין אלפי אחרים
למרות שלבדי אני ישבתי שם
מושפעת מתזוזות העננים
|
ולפנינו נגלה גן, צבעוני ורועש
שצמח מתוך לילות של בכי שקט
|
רגע של שקט קסום
דקה לפני שהכל מתחיל
|
אך באוויר מהדהד מין קול קטן
והוא לא מפסיק ללחוש לי...
הוא טוען שהפעם אני לא הוזה, מדמיינת
זו לא עוד אחת מהבריחות שמסתיימות למחרת בבוקר,
בכאב ראש קל ויובש בגרון
הוא אמר שהפעם זה אמיתי.
|
עצב כעס ואכזבה
יזרמו בשצף ברחובות
ויציפו את כולנו
בשיטפון ענק של רגשות
|
מילה נזרקת לחלל
מתחברת, מציירת
שרשרת מילים
ענק יהלומים.
|
ניצלתי את הזמן כדי לשקוע
בתשוקה
לכוחות מחודשים
|
עם רדת הלילה
בתוכי הפציע יום
ותזוזת העננים הזכירה-
שרויה אני בתוך חלום.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
אזהרה: קריאה
מרובה של
סלוגנים עלולה
לגרום לעששת...
אחד מתוך 4
רופאי השיניים
השתגע. |
|
