|
אז ככה...
נולדה בשנת1989... בלה בלה בלה..
רב הדברים שנמצאים כאן קשורים באופן זה או אחר
לחייה, ולכל אחד מהם יש זיכרון מיוחד, טעם משלו...
מקווה שתקראו ותהנו ואם יצא לכם גם תגיבו..
שלכם... שירן!
...הוא המשיך לנסוע, שנינו מחייכים, הוא תופס את ידי ולוחש לי
באוזן "אני אוהב אותך"
כמה כיף לשמוע את זה...
ברקע מתנגן השיר של יובל לוריא- דקה אחת... שיר שנתכתב עלינו.
הוא מביט בי, מתקרב לנשק אותי...
ואז... חושך.
|
זה היה הרבה יותר מסתם סקס, תשוקה שכמותה עוד לא נראתה. הרצון
להרגיש את החום אחד של השני תמיד, את המגע, את הליטוף. לראות
את אותו רעד החולף בגופו כשאני כה קרובה אליו. לא עבר יום
שיכולתי להעביר מבלי לראות אותו, זה הלך והפך קשר קרוב יותר
ויותר. התאהבות ללא מיל
|
ואני?
בתוך בועה, חלום משלי, חלום שממנו אני לא רוצה לצאת.
לא רוצה להתעורר. לא רוצה לדבר.
התמונות עלו במוחי, הכול רץ כמו בסרט...
אני נכנסת לחצר האחורי, רינת איתי בטלפון ואז ראיתי את זה.
|
הכול קרה ביום ההולדת של יריב, יום ההולדת השמונה עשר.
תכננתי לו מסיבת הפתעה, ובלילה שכולם יעזבו, מסיבה פרטית
יותר...
כולם הגיעו באותו היום ומאור היה הראשון...
|
באותו היום הגעתי לביתה, היא לא ידעה שאני מגיע.
ושוב ראיתי אותה. יושבת ובוכה.
מיד כשראתה אותי רצה אליי. "חבק אותי", אמרה.
חיבקתי אותה ומבלי שהרגישה הרמתי מעט את חולצתה.
החלק התחתון של גבה היה חשוף.
|
געגוע של זיכרון.
רצון לזכור ובו זמנית לשכוח
|
אהבה.
מילה כה פשוטה עם כל כך הרבה משמעויות,
היא מספקת לנו כל כך הרבה שאלות, אך ללא תשובות.
|
העיניים שקופות כל כך, אמיתיות,
כשהן נפגשות עם שלי - הכל מתגלה...
|
אני מתגעגע אליה... למגע, לשפתיים הרכות...
לפעמים אני חושב שמגיע לי, אבל אז אני רואה אותה, ברחוב...
מאושרת, צוחקת...
שאלתי אותה מה אכפת לה מה אני עושה בחיים שלי, והיום אני מבין
שהחיים שלי היו החיים שלה.
נשארו לי עוד 41 יום בפנים...
|
למה לתת את עצמך, ללא גבולות להתמסר לתשוקה? לאהבה?
המחשבה שאפשר למנוע את הכאב, אך עדיין איננו רוצים.
לא מוכנים לוותר.
אולי הפעם זה, זה.
אולי הפעם זה לא יקרה.
|
|
|
איך קוראים למי
שהיתה אשת-
נעוריך,
אם-ילדיך, וכבר
לא?
"אשתי
הביולוגית". |
|
