|
שירן, נולדה בשנת 1989 בבית חולים כרמל שבחיפה.
רוב הכתיבה מנוסחת בצורה מונולוגית ואלו מחשבות
ותהיות על חייה ועל כל מה שמתרחש בהן..
זה התחיל עוד בגן, תמיד רציתי להשאר קטנה
רציתי לגדול ובכל זאת להמשיך להיות בגודלי הנוכחי, בערך.
אמא רשמה אותי לחוג באלט, היה לי גוף פורפציונלי בהחלט
בגד גוף וורוד לבשתי, נעלי ריקוד ורדרדות קאלסיות לריקוד
|
עובר בוורידי, אדמומי למדי.
מסמל חיים או מוות
תלוי בכתובת.
|
נקטנת
בדרך אנושית
מוחשית
בריחוף ובשליטה
|
יוצאת לרחוב, די ריק למען האמת
צועדת לכיוון התחנה שתיקח אותי מפה
מהרגעים המבחילים הללו
מהתחושות הישנות
|
נוזל לי, רטוב
קווים אדומים
מבט גדול, ענק
עשן מסריח
ריח רע.
|
צבעי אוף וייט ובורדו מתנוססים אל מוני עיניי
על רקע שמיכה מנוצות ורדרדות ועליה פרחים צהובים ורקעם שחור.
|
החיים מלאי תשוקה ותבונה
אך הערפל שמכסה את היופי והחן
מוסיף על הכאב שחשות הציפורים
כאשר מגיע העת לנדוד ולעוף כמו רוח,
|
הכאב מדבר בפני עצמו ומופיע בצורת
קווי שריטות דקות
מוצלבות, מקבילות וכפולות
|
שני הקולות זה בזה שזורים
מי עדיף ומי סתם גורע
מי מייחל לה להשתגע
|
צומת דרכים לפניי
אך הכל סגרירי וחבוי
מסתורי וקסום
|
לקח לי זמן להבין את הטעות
הייתי בשבילך בובה קטנה על חוט
רציתי שהכל יהיה טוב מהתחלה
|
אתם רוצים שאני אבין,
אבל אני לא יכולה.
אומרים לי שאני בורחת מעצמי
|
איזה כיף לי לראות אותך כל יום,
זה כמו חלום!
אתה דבר נפלא שקרה לי השנה...
|
הוא יוצר כ"כ הרבה מהומות-
בין שחור, לבן, כחול, ואדום.
|
כל מה שאני יכולה לתת,
אתה לוקח ברוע.
|
אתה?
אתה תגרום לה להיות מאושרת.
והיא תהנה.
|
גלל של סרט נע
אני לא מסוגלת להתרכז, לעזאזל.
|
רק הכרנו, רק דיברנו
כבר נפגשנו
שני עולמות נפרדים.
|
לבד לבד ולבד
זה בסדר
הגיוני
לא סימפטי
רוצה להיות אמפטית
|
אני אוהבת אותך...
ושואלת את עצמי... למה?
למה דוקא בך?
|
נערת חן
בגדים יפים
אופי נוח
בגדים קצרים
|
אני עדיין אוהבת אותו,
אני עדיין בוהה על דמותו.
קשה לי לשכוח את הפנים היפות האלה
את החיוך שיכול להמיס כל אחת
|
ומי אמר שכך רצתה לחיות
מי חשב ששום דבר לא יגרום להזיל דמעות
קיר גבס קומפלט את לא מבינה
ואל תנסי גם
|
כל-כך קשה, שאת לבד...
בלי מישהו לחבק ולהתרפק,
להתלות ולנשק..
|
למה חצי לב לא יכול להיות שלם?
למה מה שאחד מרגיש השני אינו תואם?
|
רוצה, לא רוצה
את מי או את מה?
|
עומד עומד,
יושב יושב,
מנשק ושותק.
|
והיא ידעה,
ידעה שאותה רק יאהב
יחבק וינשק
יתלה בה את מחשבותיו
והיא כבר שוכחת, חכה.
|
הקרע מתמוססת.
הלב מתייסר.
הכל אחר.
|
שני משולשים עומדים מולי
לא במטאפורה, אמיתיים
מסתכלים עליי
אחד אחרי השני
|
אתם כאלה אטומים,
אתם לא מבינים מה שאני רוצה.
לדבר איתו!
|
תגיד איך אתה מעז?
איך אתה מעז לערער אותי בצורה כזאת,
בגללך ובגלל המחשבות שלך אני מרגישה הכי רע בעולם.
|
איך זה יעזור?
אז זהו, שזה פשוט לא.
תתחיל לצאת מהבועה ולהיות תמים.
|
מחשבות שרצות לי בראש, מהדהדות
על הבחור שאני אוהבת
על החיים שלי מוצאת את עצמי מהרהרת
|
אתה סתם אפס שחושב שהוא משהו.
למרות שקשה לכתוב עלייך כי לא מזמן חשבתי דברים אחרים.
הייתי מפגרת, כמו שאמרת לי בציניות המגוכחת שלך.
|
את לא אמיתית,
את חיה בבועה שיקרית
ממה את מתחבאת?
|
די, מספיק!
נמאס לי!
אני לא יכולה להיכנס לשם יותר!
|
יש דברים שאני לא יכולה להסביר
כמו למשל:
למה אני לא יכולה ללכת לשם?
|
איך אני אגיד לך את זה, אני אוהבת אותך.
איך אני אתעלם מזה? שאני מרגישה כ"כ שונה שאתה בסביבה.
שאני מתכחשת למה שאני רוצה.
|
הרגשתי משונה היום.
הרגשתי שכל התאוריות, החלומות, הפנטזיות, הדמיונות שלי נפגשים
ביחד, זו היתה מין אשליה אופטית 'פאטה מורגנה' לא ברורה.
כל העולמות התמזגו יחד זה עם זה,
|
הלם. זעזוע. פחד שמיימי.
זה לא נראה אמיתי.
סרט לא הגיוני.
אני, בת אדם רגילה,
שחוצה את הכביש מול ביתה,
כדי לנוח ולשאוף למחר.
|
זה רק בשבילו, יהיה קיטשי,
תמיד הוא יראה דברים אחרת,
ורק הוא לא ידע כמה שהעולם אכזר.
|
היום היתה לי את ההזדמנות לראות את האדם הכי מושלם,
אבל פיספסתי אותה,
כמו הרבה דברים שעליהם אני מוותרת...
ומה שהכי אבסורדי בכל הסיפור,
זה שתמיד יוצא שאנשים אחרים שלא מתעניינים - רואים.
|
היא טיפשה ומפגרת,
ושום דבר לא נותנת.
לא מעצמה,
|
המונולוג הזה, יהיה שונה מהשאר
מיוחד.
הוא יספר על מי שאני
ועל מה שהייתי.
|
שירן, והסיפור שלה,
כואב לה בנפש.
מצבה הפיזי דווקא די טוב,
אך נשמתה נכבתה.
|
בערפל מתגלגל,
משהו מדהים.
הוא הולך ומשתנה,
רואה ומתוודה.
|
זה קרה.
קו 3 שמגיע לתחנה מרכזית.
אני ישבתי כיסא אחד לפני סוף האוטובוס, במזל.
|
אוהבת, אבל לא רוצה להיפגע.
אוהבת, ומחפשת קרבה.
חושקת, ומשתוקקת לחיים,
זורמת ובוהה בעננים.
|
הוא לא רואה צללים.
הוא לא מרגיש את הדברים,
שאנו חשים.
|
עכשיו זה כבר לא אותו דבר.
אני לא רואה אותך ממטר, בן אדם.
עיניי כבר לא רואות ורוד שאני מדברת איתך.
צר לי לומר לך, אתה עוד קטן בשביל להבין את אלה הדברים.
|
התעצלתי לפני "האור שבקצה המנהרה",
ואני מבינה שזה מרגיז, אני באמת מבינה.
בנוסף לכך, למה התנהגת אליי בכזאת גועליות?
|
אני אוהבת אותה!
ואני לא רוצה שיהיה לה רע ושתבכה.
אתם לא יודעים כמה אפילו!
|
אתם לא מבינים, אתם לא תבינו. לעולם.
|
אני שבורה
כי כל העולם שובר אותי.
אני אדומה
כי כולם ביישו אותי.
אני בודדה
כי אף אחד לא מבין אותי.
|
נמאס לי כי אני לבד.
שאין לי אף אחד.
אף אחד שיבין או ינסה,
או יחשוב ויתנסח,
|
מי היה מאמין?
אף אחד.
איך יכול להיות מצב כזה של פיצול אשיות כלכך (לא) מכוון?!
|
אני מוותרת על משהו אחר, אני לא יודעת אם זו שגיאה,
אני מקווה שלא טעיתי, מה שבטוח שזה כואב נורא.
אין מה לעשות, זו באמת המציאות,
ברוך הבא לעולם האמיתי, ששם כאב בא בעוצמה ממשית.
|
עוטפת את עצמי בשמיכה שמחממת דאגות
מסתירה חולשות
אתה בא אליי, לוחש לי הרבה
אומר בקול רם וצוחק
|
אתה מבלבל אותי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב,
השאלה - מה בדיוק אתה מצפה שאחשוב?!
אתה לא מובן ולא מסביר את עצמך...
|
ניסיתי לדבר על מה שקורה,
שלאף אחד לא אכפת מה שהשני עושה
יש כלכך הרבה אנוכיות כאן בעולם
בתוך מקום שבשבילי הוא די קטן ומופנם
|
אוף נמאס לי כבר.
אני מנסה לשכוח את העבר.
מנסה לחיות כאן ועכשיו.
|
"בטחון עצמי - שווה זהב."
זהב זה רכוש, עניין כספי,
משהו מוחשי.
|
החיים הם כבר לא סרט
יצאתי מההלם
אין לי עוד תירוץ של שטות
או דיכאון הפוך
|
שוב זה קרה.
די אני לא מסוגלת להתמודד הפעם.
אני לא חוזרת לשם לעולם.
|
אני שונאת, אוהבת לא יודעת כבר מה להרגיש,
מנסה את המציאות להכחיש.
זה לא עוזר זה רק נהיה יותר מסובך,
מתי אפסיק להיות כך?
|
אני שונאת אותכם!
אני פשוט שונאת אותכם,
אתם לא מבינים אותי אף פעם.
|
כאן במקום הגדול הזה מרגישה תינוקת
לא החליפו לי חיתול הבוקר
לא ניקו עדיין את החלב שעל פי
|
קרה לך שהרגשת שאת מסתכלת על כל ההתנהגות של החברים שלכם מהצד?
יענו אתה מבינה מהי פשר ההתנהגות הזאת ולאן היא מובילה?
לי זה קרה.
|
האהבה הזו קיימת רק בראשי,
התקווה הזאת קיימת רק בלבבי,
ה"רגש" הזה מסובך... לא רק לי.
מנסה לאחוז בכל כוחי ולהמשיך, וזה כואב, זה כואב.
|
הדמות זו שעשתה ת'תמימות
הרטיבות הכל כך אופיינית למצבים כאלה.
מליחות שנוגעת בשפתיים
קמט שנמצא מעל הלחיים
|
|
|
הפעם הראשונה
שפגשתי את
הבלוז, היא שתתה
תה עם נענע
וקראה את לאשה,
במספרת
"המלכים"
בשכונה. |
|
