|
במקום בו חשכה הופכת אור
במקום בו לבן נקרא גם שחור
במקום בו ירח שוטט במרומים
במקום בו השמש מלווה כוכבים
במקום בו האושר נוצר משלווה
במקום בו הצחוק הוא אוויר לנשימה
במקום בו מבט הוא בעצם מילה
במקום בו כל רחש הופך מנגינה
במקום בו חיוך הוא יד שניתנת
במקום בו חלום הוא פרי גן-העדן
במקום בו תקווה כבר עברה גבול יאוש
במקום בו קרבה היא איננה "לחוש"
במקום בו שנאה וחיבה הם אחד
במקום מרוחק, מנותק ומיוחד
נמצאת ממלכתי, היא זו.
מקווה שתהנו.
הערה: לכל מכריי וקרוביי, ישנה בחורה נוספת בבמה
המתכנה "שירה סגל". אני והיא אנשים, או ליתר דיוק -
נשים, שונות לחלוטין, ואין כל קשר בינינו. שמי
הספרותי בבמה היה, וסביר שישאר, שירה ריי.
זה הכל, חברים. יומצויין לכולכם =)
נ.ב.-
ממשיכה לעדכן בחשבון חדש :)
פנו אליי לפרטים.
"Vampires don't exist" said David. "So what do you think I
am?" asked Rory in a serious tone.
|
Sara was shocked. "There is no such thing as people with
wings". Angelo laughed. "Of course there is" he said
"Everybody has wings. Look, even you have them!" Sara looked
at the mirror which stood on one of the walls of the old
building. He was right.
|
אין כל ספק שהיא יכלה
להיות כוכבת אמיתית. אבל כנראה שעם המתנה, האל גם נתן לה את
חוסר המזל של אי היכולת להראות את הכישרון שלה לאחרים. הוא
כנראה רצה לשמור את הכישרון הזה רק לה, לי ולעצמו.
|
זה לא היה קשה. כואב, אולי. זה חדר מהר, עמוק. הוא חייך. התחיל
לומר משו, אז נדם, לתמיד. חייכתי חזרה. החזרתי את זה חזרה
למגפי. דמו נטף, טיפה, טיפה. אז המשכתי.
|
היא ידעה מה קולה יעשה להם. היא ידעה שהוא ישלוט בהם, רק ייתן
להם כמיהה לעוד. היא ידעה שהם יישבו בקסם, הפעמון וקולה היוו
שילוב מושלם. היא ידעה שמאותו יום הם לא יוכלו להפסיק לחפש,
היא ידעה הכול, וחייכה.
|
"אני לא מבין, ילדה" הוא אמר לה "זה רק רעש, אין שום צליל, שום
מילים". "לא!!! אתה לא שומע את הצלילים, את המילים?". היא
זמזמה את השיר. "זה השיר" היא אמרה.
"אבל את רק מרעישה ילדה, את לא שרה" הוא אמר בעדינות.
|
לפתע שמעתי משהו, קול קלוש. היה נדמה לי שהיה זה אחי, שוב יושב
לו ליד הפסנתר, מנגן לי. "די, תפסיקי לדמיין טריסטה", אמרתי
לעצמי בקול, "הוא כבר לא פה, את יודעת את זה!" אך הקול התחזק.
דמיוני לא תעתע בי. מישהו ניגן בפסנתר.
|
כל מה שנשקיע בחיים
נחרוש ימים
לא יהיה שווה כלום בסוף
ובסוף, כלום כבר לא משנה.
|
אולי לא תדע, אולי
גם תשכח
אותי, ותברח
|
עיניים נוצצות
חושך ודמעות
ושקט....
|
והלב
ליבי שאהב אותך
קופא לו
בארץ החלומות הקפואה שלי
|
נשיקיני עם פרח
על קבר שבור
על גבי שדות קרח
ליבי שם קבור
|
בואי איתי
ובין העלים
נרקוד יחדיו
את ריקוד הצללים
|
יושבת, דוממת
מבטה כה אטום
|
בובת סמרטוטים מתנדנדת
על סף החלון היא עומדת
קדימה ואחרוה היא צועדת
עומדת ליפול, היא יודעת, ורועדת
היא מפחדת
|
בחולות
אני דואגת
לא אגיע
מה יהיה איתי?
|
דרקונים רושפי אש
יכסו את עולמנו
|
או, הכאב,
ואותה צפירה חדה שמפלחת את הלב
|
מעשים נעשים שם ללא מחשבה
גיצים של יכולת ללא הבנה
|
לפרוט
על מיתרי המילים
בדמעות של גשם
טיפה טיפה
|
גשם נוטף, משב רוח חולף,
עננים אפורים ושמיים קודרים.
|
שושנים של כאב
וקוצים של בדידות
|
כמו אנפה
המחליקה ברכות
על פני מים שקטים
|
אני מתחיל להפרם, להשחק
בנגיעות קלות של זמן
|
לבד.
אני לבד.
בלי אף אחד.
לבד.
|
מזמור הירח
מבעד לחלון
נסחף, משפתיי בורח
כמו מתוך חלום
|
ואנו הולכים כמו חולדות
מהופנטים על ידי החלילן
מספרי הסיפורים, כמו אלוהים
בוראים, צופים, הורגים
|
ידיים שלוחות בדממה, בדממה משוועת
ושמים גשומים, מבכים, כי נותץ עוד חלום.
|
לא עוד ימים של שלכת
לא עוד שדות של פרחים
|
הוא השפיל מבטו וסובב ענפיו,
"את תראי כבר, אני עוד אגיע.
אגע בשמיים, אתפוס לך כוכב,
ואביאו לך כשי מן הרקיע!"
|
לפעמים זה קצת כואב
כשהיא בוכה.
אני בוכה איתה.
|
האהבה נלקחה ממני
על ידי צל אור הירח
אני מנסה אותו לתפוס
והוא רק ממשיך ובורח
|
יצאתי מהאופל
אל תוך עולם של שיגעון
עולם אפל יותר מן החשכה
עולם צל.
|
עלי פרחים נישאים ברוח
עננים עפים בשמיים
רגעים שאי אפשר לשכוח
|
היא שלמות
בלתי שלמה
נשמעת, אך אינה
שומעת כשקוראים בשמה
|
המשחק מתקדם
כלים רבים נופלים
צריחים, רצים, סוסים וחיילים
הלוח עכשיו כבר חצי ריק
עכשיו תור האויב לשחק
|
ומהו עצב?
האין הוא בעצם
אותן הדמעות הנשפכות
בבכי בודד בחשכה?
|
עוצמת את עיניי.
שקט...
רק אוושת הרוח בעצים מפריעה לשקט להרעיש.
|
אז ממשיכה ללכת.
לחשוב.
לתהות.
להיות.
פשוט להיות.
עצם הקיום לפעמים מעסיק אותך מאוד, ואני לא מדברת על מחשבות.
רק להיות, זה מאוד קשה.
|
אם תדקרו אותה, היא לא תדמם.
אם תדגדגו אותה, היא לא תצחק.
אם תרעילו אותה, היא לא תמות.
היא איננה כמותנו, היא כמותו, כמו הירח.
|
האנשים שואפים ונושפים, לא מבינים מה ההבדל, חושבים שזה רק
הריח שאחריי הגשם. חוסר הידיעה היא אינה הגורם היחיד, ההכחשה
היא שותף בלתי נמנע. הם לא יודעים שישנן נשמות בכל מקום, הם
מכחישים, אוטמים אוזניהם, מסתירים עיניהם, סותמים פיותיהם.
מבודדים.
|
קומיקס שעשיתי בכיתה ה'...
הומור מעוות של ילדים בכיתה ה'...
|
אל הארכיון האישי (67 יצירות מאורכבות)
|
|
