|
She's a moonchild
Gathering the flowers in a garden.
Lovely moonchild
Drifting on the echoes of the hours.
When LIFE first said "hello", I cried.
|
"לאן שאתה רוצה", חייכתי.
"אולי פעם אחת את תחליטי לאן?"
שתקנו לכמה שניות, ואז הובלתי אותך יד ביד לעבר רחוב ששכן בו
בית נטוש. עלינו למעלה בשתיקה, אתה מחבק אותי מאחורה ואני מנסה
שלא ליפול על שובל השמלה.
|
"אתה לא אבא שלי", אני צועקת עליו.
ויש שקט.
ואימא שלי יוצאת מהמטבח,
ומיכה, נראה פגוע.
אני מחבקת את שי חזק, ובוכה.
תקופה טובה.
|
כשהיום נגמר ורציתי לגשת למכונית כדי לנסוע הביתה שמעתי לפתע
מנגינה מוכרת. יותר מדי מוכרת. מנגינה שהזכירה לי שיר אהוב שלא
שמעתי הרבה זמן.
וידעתי מי עומד מאחורי המנגינה הזאת. הכרתי את בעל הצלילים
המכשפים. פעם למדתי להכיר את הסגנון שלו, ובאותו היום, זה חזר
|
לאחר מספר דקות התנתקנו זה מזו באי רצון והמשכנו להתהלך על
החוף, מדברים על נושאים ברומו של עולם ועל דברים פילוסופיים,
כשלפתע, מעל ראשנו נפל כוכב.
|
התקרבתי כדי לראות מה פשר הדבר, מנסה לראות מבעד לאור החזק.
וראיתי אותו.
הוא הניח את ידו על ליבו של אבי, וראיתי איך אבי משתתק, נרגע.
הבכי פסק, האור התחזק. הבחור חייך אליי חיוך רחב שהצלחתי לזהות
למרות הסנוור.
והדבר האחרון שאני זוכרת הוא צורות שהלכו והתערפל
|
אני רואה אותנו מהלכים בשביל לא מוגדר אל אופק מעורפל, בו
התחושה דומה לזו שמרגישים שנייה לפני שנרדמים, ושנייה לפני
שמתעוררים.
|
"כן, אך תראי, שם מעבר לאופק, הרוח נשאה את דמעותייך ופיזרה
אותן דרך הקשת, שם מעבר לאופק נמצאים האנשים שאוהבים אותך, את
רק צריכה להושיט את היד, לחצות את הקו בגבורה ולתת להם להכנס".
|
הייתי רוצה לגרום לך
להקיא מילים נושנות
של צער וכאב
שנתת לעצמך לשכוח
|
אתה כורך את זרועותיך סביב בית חזי
ומסתכל אליי עם עיניך הבורקות
ריסים ארוכים ומפותלים
עוגנים אבנים חומות
|
אני צורחת באוזניך צעקה חרישית
ויודעת שאתה שומע:
אתה יודע
|
ובין ידיים דורשות נדדה
וליבה התמלא בחסר
ובמראה השתקפה רק דמותך
בליווי הצלילים של פסנתר
|
אמרת לי פעם שתראה לי את השמיים
אמרתי לך שאני רואה אותם כל יום, ולחשת לי באוזן שאצלך זה
אחרת
ואני חושבת שלכמה רגעים, באמת האמנתי למילים השנונות והמגע
העדין של עור גופך
ואולי זה בגלל שידעת להשתיק אותי עם הנשיקות שלך
|
הייתי יכולה להיות הכל בשבילך
זאתי שגורמת לליבך להאיץ ביום קפוא
כשענני ערפל מגיחים ומצמידים אותנו קרוב יותר זה אל זו
|
העליתי מתהום הנשייה
את נשיקותיך
והן צבעו את גופי באדום
|
כמה מוגנת אני כשאנחנו אחד
וכמה געגועים מגבירים תחושה של בדידות
|
ברגעים השקטים
בהם המחשבות של טווח קצר
מוחלפות בזיכרונות של טווח ארוך
אני מדמיינת את ידך המסיטה שיערי לאחור
|
המחשת
כיצד אהבת אותי אפילו
כשהכתמתי את חולצתך
|
וקטונתי מלספר על יופיה של עיר החיים
על חופיה הברצלוניים וחייה התוססים,
אך מספר הכוכבים שנצנצו מעל ים תיכון מזרחי ובוהק
לא התקרב למספר הפעמים ששמך עלה על שפתיי.
אתה השמש הנצחית בראש הקצת-לא-צלול שלי,
|
אני מנשקת אותך בלי לגעת לך בשפתיים
הנה, ראה,
עינינו עצומות וחולמות על העבר
|
אני מוחקת זיכרונות,
מילים ישנות של אהבה ממכתבים שנכתבו בעפרון
מוחקת תמונות, מפנה חפצים מהארון;
חיוכים מבעד לפסטה, מנות פלצניות,
|
ליטוף נוגע-לא-נוגע מרפרף דרכו אל שקע הצוואר עד למחשוף
ונשימה קטועה בהתמזגות השפתיים
מחפשת דרכה למלא את החסר שבתוכי
אנליטיות מול אובר-רגישות
התנגשות
|
הגשם מתחזק כשאני צמודה אליך
אני מאוהבת בתחושה של סוריאליזם
מתחת לפרגולה חומה
|
צעקתי לך לשמים
"רד אלי! כבר אזלו כוחותי"
ונעניתי בשתיקה רועמת
בשעה שעל קברך נזלו דמעותיי
|
ילד הכוכבים שלי ישן
וחולם על תווים מרקדים על חמשה
הוא פורט -
שחור לבן, לבן שחור
|
אתה,
זה ששמו אינו עולה על שפתיי
ומוסתר תחת ערימת קלפים
שבניתי בקפידה,
|
שדר לי דרך עיניך
את מסתורי ליבך
ולחש לי את
סודותיך הכמוסים
ואני,
בשקט על כתפך את ראשי ארכין
|
מתגעגעת להתרגשות התמידית, וללהט.
|
כשנתמזג
הד נשימתנו יהפוך לאחד
ואנקה רועמת
של ליבי הפועם בחוזקה
ירעיד אותנו
|
הגשם מדי פעם זועק לי אליו החוצה
ואני זורמת איתו אל מקורות מים
וטובעת
|
ובשקט, אשיל שכבותיי
מאווים, כאבים, זיכרונות
לא אברור בקפידה מילותיי
לא אציב אל מולך עוד חומות
|
ידיי מציירות את תווי פניך בחשיכה
שעה שלבי פורט מנגינות געגועים
|
אני נמצאת אי שם, מעבר ימים והרים של עבר.
תסע לטיול של היסטוריה, שם הכל היה טוב,
וכשתמצא אותי, את אני האמיתית
אל תהסס לכתוב...
|
יצאתי לטיול בשדרות שפתיך
חוקרת את נפלאות העולם הזה שהוא אתה
והירח שצץ כאילו קראו לו
הבליט את איברי גופך החשוף שכה אהבתי.
|
בקו האהבה שעל כף ידי
בדיוק בנקודה המתפצלת לשניים
תניח את שפתיך ותנשק קלות
מנסה לאחות את הפער הנוצר ביני לבינך
|
הוא יעמיד אותך מול המראה ויאמר:
"כמה את יפה,
תראי, עינייך מחזירות אור
שפתייך מעוקלות לצורת לב קטנה "
|
נשימות הנרדמים,בשקט
מהדהדות במסדרון
לוחשות -
"לך לא מגיע לישון"
|
ואני זוכרת
כמה קר היה באותו הערב
איך התעוררתי למחרת עם
מחלת דמעות
|
אני מוצאת את עצמי נסחפת לאידיליה
בה שפתיך מרפרפות על צווארי
צחוק של אלפי ילדים מתגלגל ממעמקי גופך
כשאתה מרגיש את תגובתי
|
הקפת אותה בנשיקות,
וליטפת סביבה במגע רך ומרגיע.
|
כל קו בפניך הוא מפה
אותה ארצה לחקור
עד הגיעי לחוף מבטחים
|
ואתה הוא זה שנעלם מידיי כחול
מפוזר עם אבק פיות
אל תוך חלומם של ילדים ישנים
|
וניסיתי
כפסנתרנית על פסנתר
ללטף את גופך
בנוקטורן של שופן
|
סופרים את הכוכבים של חיינו
והם כאילו קורצים ואומרים
"הלילה שלכם, היו מאושרים"
|
וכמה הייתי רוצה להיות
דמעת הגעגועים שזולגת מעיניך
|
ואני זוכרת ששיכרת אותי
בבושם אלכוהול
|
יורה את עצמי אל נקודה
שנשברת לרסיסים
ומגששת באפילה לשווא
אחריה
ומיליוני שברים.
|
וכשיהיה לי עצוב
אוכל להניחם על שפתיי
|
אתה משוטט לי בראש
רק לרגע
ברפרוף
מטלטל זיכרון פה
|
זה בדברים הקטנים.
האנליטיות שיכולה לשגע אותי, והאדישות שלעיתים בוקעת החוצה.
ומצד השני, החיוך ממיס אותי לשלולית קטנה ומבריקה.
והכל בך שונה, ואחר ואמיתי.
והכל... אתה.
|
יושבת ומוציאה הסתבכות חוטים תת עורית, נפשית החוצה, חוט אחר
חוט ומשילה ממני מילים כואבות שהצלחתי להכחיש.
|
אני כותבת לך שוב
כי קשה לי לחשוב שאתה לא פה להקשיב לי.
|
שיר שפעם שרתי לך מתנגן ברדיו,
מעלה בי זכרונות על כמה אהבתי אותך.
איך שרתי לך עם כל לבי וקולי, בתקווה שתבין כמה אהבתי כלפייך
גדולה.
|
הנה אחד והנה אחד והנה אחד", הצביע על נקודות החן שלי. ורק הוא
מנגב לי את הדמעות, ורק איתו אני מרשה לעצמי להתפרק. הוא זה
שתופס אותי ומאחה את השברים כשאני מתמוטטת.
|
אני סינדרלה.
ראה, הנעליים שלי בידך והשעה כבר 12, אני צריכה לברוח.
|
ולפני השינה,
רק כמה רגעים,
ידיי יעברו בתוך שיערך
ואתה תסגור את האור
|
Fellow 1: I have never seen a cat who does not shiver when a
man approaches. Cats are like Jews in the holocaust. They
flee from men like the Jews fled from those God-Damn Nazis.
Those bastards!
|
יצירה מפיינל פנטסי בפסנתר
|
"My life
You electrify my life
Let's conspire to ignite
All the souls that would die just to feel alive"
|
וריאציות על מנגינת הנושא של משחק המחשב "טרולים"
|
יצירה שכתבתי לחמישה חלילים.
|
יש אי שם, מישהו חושב עלייך
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
נאצי!
אחד קורא לכלבו
נבוכדנאצר בשם
חיבה. |
|
