|
ילידת 1983.
לא חושבת שמישהו בכלל קורא את התיאורים האלה.
אבל זה הכול עניין של זמן. זה רק הגיוני שיום אחד, מתוך דירות
הקוביה המוזנחות של תל-אביב, מתוך העצים המקולפים, יצוץ משהו
כל-כך נורא, כל-כך מפחיד, והם רק יוכלו לחבוט בראש ולשאול איך
לא שמנו לב.
|
כמו עוגת טריקולד רב שכבתית, היום נפרס מול קטיה, במעיל שחור
והבקבוק בתיק בית הספר מכביד על גבה. איכשהו, היא היתה רוצה
חגיגת יום הולדת קצת יותר מכובדת מזה.
|
כשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללכת ללמוד אצל ויני, הוא צחק לי
בפרצוף. "אתה? מי אתה בכלל?". אין בזה עתיד, הוא אמר. זה הכול
קשקוש במוח, אין עוד חיים מעבר ללקושש עצים ולקוות שבסוף היום
אולי גם תצליח אפילו לאכול משהו. זה מה שאבא שלי אמר. אז
עזבתי.
|
מתישהו, באיזה יקום מקביל שרק בטלוויזיה גילו איך להגיע אליו,
אנחנו נפגשנו. את קטנה, נמוכה כזאת וקומפקטית, עם שיער חום
מדובלל. היית רוצה לשים עליו כובע, אבל שתינו מסכימות שכובעים
נראים עליך עוד יותר נורא.
|
And cars are splashing muddy frost on passengers
Hurrying to the big M sign
Where they'd be warm and silent
|
Your star has cracked
Could you shine now
I wonder?
|
Please show me the way
To where the nymphs shade
In dark water
Decaying tree leaves
|
Everlasting growth
Inside my mind
Always bears your name.
|
אלף שמשות
מתנפצות לאבק
תחת ידך הקטנה
|
|
|
אל תהיה נקבת
הקרנף.
את נזלתך בהנאה
שאף. |
|
