|
"ורגע לפני שמתי, נרדמתי. ומוזר שאדם נרדם רגע לפני
התרדמה הכי גדולה שלו, אבל ככה זה היה. נרדמתי לרגע
וחלמתי חלום: היינו בבית, אחרי הצהריים. אמי ואבי
צחקו על משהו, לא ידעתי על מה, אבל את זה ידעתי: שעת
הכושר הזדמנה, הורי שכחו לרגע כמה רע, ואני מהרתי
להצטרף לצחוקם. איך צחקו. ואני, מלמטה, הסתכלתי בהם
בעיני ילד, וצחקתי בלי לדעת למה, יותר מהם. ואז, בבת
אחת נפסק הצחוק שלהם, ואני ניסיתי להמשיך עוד קצת,
רציתי שהצחוק ימשך וימשך. ידעתי שכל עוד צוחקים-
טוב, אין מכות, ואין רעב ואין דאגה. רק שהצחוק נגמר.
ולאחר נסיונות מעטים הפסקתי גם אני. השתררה דממה
בבית. והחשיך. היום הוא שהחשיך, אולי אני החשכתי..."
מונולוג הזקנה, מתוך המחזה "אשכבה" של חנוך לוין.
לעוף כמו ציפור.
לשוט על גבי ענני השמיים
|
נמצאת באפלה,
בחשיכה מתמדת.
לא שומעת כלום,
אפילו לא את עצמה
|
היא הולכת על הטיילת
של ת"א באמצע היום,
|
העולם שלך יהיה אז העולם שלי.
|
היא לא תחזור,
היא לא תחזור.
היא לא תחייך אלי כמו פעם.
היא תהפוך למזויפת,
אדישה אלי.
|
הזכרונות שבו ועלו ממני,
שבו והציפו.
|
רוצה לשכוח את הכל
את האהבה,
השנאה,
הבדידות
והאכזבה
|
היא מרגישה שעכשיו כולם נגדה,
שאף אחד לא אוהב בחזרה.
|
כמהה אני למבטך המלטף
המשכר את חושי,
רק אתה יכולת להביט בי כך.
|
לא מסוגלת לשנוא,
לא מסוגלת לאהוב
שום מקום לא נראה יותר מדי טוב.
|
בדמיוני אני מפשיטה אותך,
גופך צמוד לגופי.
מנשקת את עינייך,
שפתייך,
שדייך,
|
גלי אהבה לצייר,
אבל לא לאכול.
הכדורים שלקחה הספיקו לה.
|
סוחפת אותי,
לתוך רגשותיה.
לתוך מחשבותיה.
|
הפנטזיה בלנשק אותך,
נשיקה עדינה על השפתיים.
|
נשיקה אחרונה.
נשיקת פרידה.
|
הזעה ששוטפת אותי,
שעוטפת אותי,
מהסיוטים היא באה.
|
ישנן הדקות האלה,
הרגעים האלה
|
נוגע לא נוגע,
מתקרב לא מתקרב
פעם אוהב,
פעם לא אוהב.
|
רן לא מת,
מה לא ידעתם?
הוא עובר בין כל אחד ואחד מאיתנו עכשיו,
ומחבק את החיבוק דוב שלו.
|
היא התעוררה מהחלום לתוך הסיוט היומי שלה
וגילתה שזה באמת היה רק חלום,
|
רק חיבוק,
זה כל מה שביקשתי ממך.
שלא תעזוב,
שהדמעה לא תשטוף פניי.
|
רק אני והוא,
הוא ואני
יחידים בעולם.
|
כן, אני מזוכיסטית מנטלית ואני אוהבת את זה.
ואני אוהבת אותך.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
