|
"אליס התחילה להשתעמם מאוד מהישיבה ליד אחותה, על
שפת הנחל, כשאין לה מה לעשות: פעם פעמיים הציצה לתוך
הספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו לא תמונות ולא
שיחות. 'ואיזה טעם יש בספר', חשבה אליס, 'בלי תמונות
ובלי שיחות?' "
(לואיס קרול - אליס בארץ הפלאות)
"בעולמות של אש ומים אני דורכת חזק חזק על האדמה רק
כדי לבדוק שכל זה אמיתי"
(25/7/2002)
"אך לא רק מילים נותרו לי,
עדיין יש בכוחי להסיר מנעול גדול ולהסב את דלתות
הברזל"
(עמוס עוז)
הוא עוצם עיניים ונושם נשימה עמוקה.
הוא נושק לה על המצח, אח"כ על העיניים, אח"כ על קצה האף, ורק
לבסוף על השפתיים.
היא מחייכת בביישנות.
|
היא הייתה אחת הבחורות הכי יפות שראיתי, היה לה שיער מתולתל
כמו של כבשה וחיוך כזה שאם אתה רואה בזמן שאתה נוהג אתה עושה
בגללו תאונה. אני לא רגיל לראות דברים כאלה, רוב הבחורות שאני
רואה כבר נראות ממש זוועה אחרי שעות בפקקים וזיפזופ אינסופי של
הרדיו כדי לא להשת
|
יש לי ילד קטן בתוכי, ילדה אם לדייק, היא לא יוצאת הרבה. זה
מוזר, ההורים שלה לא מרשים לה לצאת מהבית אז היא מעדיפה להיכנס
אליי ולהתחבא מהם, ככה הם לא מוצאים אותה והיא גם יוצאת מהבית
וגם מתחמקת מההערות שלהם כשהיא חוזרת. היא יודעת שאם היא אומרת
שהיא הייתה בתוכ
|
לוחשים את מילות השיר שברקע
שפתיים מרפרפות אחת על פני השניה
עם כל מילה
ואת הקול שלנו רק אנחנו שומעים
|
דמותך צרובה בראשי.
עוצמת עיניי ואתה אל מולי
מפנה מבט ואתה בתוכי
אין אחר מלבדך
|
מנסה להיזכר איך נשמע קולי ומי הייתי לפני,
מי אני עכשיו,
ואולי גם מי אהיה, אם אהיה,
אם יהיה.
|
בתוך ים של ירוק זועקת אנדרטה:
"לא שכחתי! לא אשכח!"
"אבל אותי מי יזכור?"
|
מקפלת את עצמי בין האריזות
בניסיון למצוא דרך לחזור
|
נושקת לשפתייך, נושקת לעינייך
שלא תשכח שפעם אהבת אותי.
|
נושמת עמוק.
הוא עדיין כאן.
והעיר מעולם לא נראתה שלווה
יותר.
|
בחושך מסתתרים
כל האנשים שאהבתי
|
עד דומם ניצב ולא זז
בראותו איך ניגר דמי
|
שומעת קולות הקוראים לי
ליפול
|
כלאתי אותך מאחורי סורגי מחשבתי
כאסיר בודד בלילה שלפני השחרור.
|
ארבעה קירות סוגרים עלי -
קירות האמת
השקר,
הכאב והאהבה
|
מחפשת את הדרך החוצה בין
כל הפניות והתהומות
|
ואתה שנשאני על כנפי נשרים
מכופפות ושבורות
החובטות את משק כנפיהן
באוויר החם והמחניק
הכולא את העולם...
|
ולאחרונה רואה אני פנים מולי בכל אשר אפנה,
ופנים אלה צועקות וזועקות,
קרועות כרוחות ללא
משיב
|
באדמת אירופה קבור עברי.
בין קברי אחים ומשרפות של
אנשים ללא שם
|
שלא אזכור ולא אשכח
אבל אדע שהכל שם
|
החורף עבר,
כבר אין גשם וברק
כבר אין מה שישטוף את מלח הדמעות.
|
מרגישים אחד את השני,
חשים את מחשבותיו,
רגשותיו, רצונותיו,
אתה כבר יודע מה אני אוהבת.
|
וכל יום עם שקיעת החמה, השמיים נהפכים לאדומים
ושרים שיר קינה על כל אלו אשר אבדו
ושוב לא יחזרו אל חיקינו החמים
|
קוטעת את חבל הטבור.
עושה זאת במהירות,
כל עוד יש בי את הכוח.
|
דמות לא מזוהה עומדת על הבמה כשמבט פניה נע בין בכי לזעם.
- "אני לא מחאה. אני לא מוכנה להיות."
|
פעם האמנתי בכל, החל מפיית שיניים וכלה באלוהים ובחיים. פעם
חשבתי שהכל יפה ותמים.
תמיד הייתה לי זרוע מחבקת שיכולתי להסתתר תחתיה, היא עדיין שם.
היא פשוט כבר לא גדולה כמו שהיא הייתה פעם, ואף היא נסדקה עם
השנים. היום במקום להסתיר ולהחביא, היא מסבירה ומנחמת
|
ואני די בטוחה שעוד מעט אתה תרים אותי עוד פעם ותמצא משהו חדש
להגיד לי שאני עוד פעם לא אבין. ואני עוד פעם אסתכל עלייך מוזר
ואתה תחייך ותגיד משהו לא ממש חשוב, כי אני כבר הלכתי לאיבוד
אי שם בין ידייך ובתוך עינייך, שואפת את הריח המתוק של שיערך
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
לסלוגן זה שלוש
פינות.
שקרן פתולוגי |
|
