|
חורף, שלהי ה-80.
חלקי חילוף: גיטרה, תופים, קאמל [רק מרחוק], ים,
נרות, אולימפוס, אוזן, אדישות, תלתלים, סרקאזם, חצי
חיוך, חצי משפט, מחברת סגולה, רגעים, מחשבות,
ילדותיות, לילה, חורף.
" בתור בן אדם
אני יכול לחשוב אבסטרקט
. . . אבל בתור בן תמותה , הי , הי ,
בתור בן תמותה אני עלול להיות
קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות .
. . . אני בן אדם בן תמותה . "
מאיר אריאל.
גם הסבלנות שלי פוקעת לפעמים-
http://spring-pixy.deviantart.com
אם כבר הגעתם עד לכאן,
כדאי לקרוא בסדר כרונולוגי הפוך..
בו בזמן עובר בי רעד בלתי מוסבר בכל הגוף שמחלחל עד לכריות
האצבעות בכף היד והנייר והעט פוצחים בריב בשפה ששכחו ללמד אותי
בבית הספר.
|
לא יודעת למה זה תמיד "דנה"
אבל כשדנה מתסכלת מהחלון בערב סתוי ונושמת את האוויר הטרי
שהרוח מלקטת בשבילה ומניחה עבורה מתחת לאף, קשה לא שלא לחשוב.
אז היא חושבת
|
אתה לא יכול להיות אמיתי, אתה ההוא שחולף לכולנו בין אוזן
לאוזן. רוח קלה שמעבירה צמרמורת רגעית. חולפת
|
ואתה תהיה שם הזר המסתורי, זה שהגיע מהעיר הגדולה ותמיד יהיה
לו איזה סיפור מתח בכיס על חוויות אורבניות מסביב לשעון, והם
יהיו המקומיים המחוייכים שתמיד יהיו שם בשביל להקשיב
לאפיזודות. הם לא ירצו לקלף ממך את השיריון הציני-אדיש
שהתל-אביב אילצה אותך ללבוש...
|
כעת כבר לא מטרידה אותה המחשבה באם תגיע לביתה בשלום הלילה או
לא. משאירה את פינת הרחוב מאחור, מתאווה גם לזרוק לצידה את
המועקה השוכנת בתוכה, אך מזו לא מצליחה להיפטר.
|
כשנמלה קרמה שיריון
עיכבה את החורף בשאון
עצל אתה מאת קולי לזרוע
|
אני יכולה לעשות הכל.
לא?
( משפט שקראתי מזמן ונותן לי כוח. )
|
להטות את כף המאזניים
לאן שלא תטה לעזאזל.
|
תעתועים, שום דבר מעבר.
עיניהם אוחזות בפאטה מוגרנה.
|
לפעמים אני מביטה בתמונות
ומזהה בעיניי את הילדה הקטנה
את ההבעה התמימה שלא נחשפה לדבר
|
לידייך אתחב מכחול, אותו תמשחי בצבעיי תאוותי
כיסוד מעושה בידי תתעצבי
|
הייתה קטנה
שום מחשבה עד הסוף
תמיד הן נשארו עם חצי פנים או גידמות
משמיטים חלקים כשקצרים בדקות
|
בשביל שלא אראה פנים כתושות
שום הברשה לא תכסה,
|
אז אני ממשיכה לבכות ברמזורים.
הדרמה היומית שלי זה צבע אדום שמתחלף לירוק.
|
לצדי הכביש תחנות רבות, מקום טוב להניח ראש לאחר נסיעה
מעייפת,
אך בלילה כשיכסה המסך את עיניך,
ההצגה תבוא לסופה, הקהל יעלם בין פנים זרות,
ותשוטט בחשיכה, תעלה למסלול כשבאוזניך
מתנפצים הגלים, ואתה בדרכך אליהם.
|
מקדמה פוסעת בצעדי מנצחת,
אותה יונה נישגבת.
ימי זוהר מחלצים רגליים,
אפילו לא ידעתי שהתגעגעתי.
|
נדב חושב
הוא יכול להסתכל על השעון שעות,
וכשאשאל אותו מה השעה יתן בי מבט תמוה
|
נמלה קטנה, מה זה קרה לך במרוצת השנים?
כיצד אינך מבחינה בצל היוקד מעל לראשך
|
הימים נושרים ואני נושר אתם
פורש כנפיים ותר ברוח
משיל או מקלף
מתכסה או נבלע
|
היום יום הולדת,
בתוך חצאי תנועות מועדת
זו הברכה מלשוני חומקת
ברכה אחת שתישאר אילמת
|
אתבונן לאותם רגעי חן בעיניים
ללא כלימה, וללא צל של ספק
אאפוף אותם בשטף קולח, במירב נבכי מכאוביי
|
עקבותיי הטשטשו בגשם,
וכוכב אין לי שינחה בדרכי
גינתי הפורחת בצבעי האביב,
מפליגה על גבי נהר המתמלא טיפות מלוחות
אנא פתחו שערכם
גם בי משטות העונות
מה קודר גורלנו יקיריי
|
המראות חולפים
המחוגים סובבים
התחלתי לפחד
|
אצחק לתנחומים של "לא נורא" כמו מי
שגופו נותן דחיפה אחרונה ודולק
בכל הכוח
|
שאיני מן המאכלת, כשתזזית
בי אוחזת - אך עודני חולמת
|
חומות חומות חומות חומות
קטנה שלי עם עיניים בורקות
נשקי לתמימותך בשתי דמעות
|
מחשבות לבטן
מתחננת לשטיפת קיבה
|
הולכת יד ביד בעיר הישנה
לצד תנועה חרישית המתגלגלת ברחובות הצרים
כששעון אחד גדול צופה על הזוג הבודד מלמעלה
תחושת הזמן מתמוססת וחדלה מלהשפיע
|
לו אוכל לזרוע צבעים
ותחייה האדמה ויזרחו הם מעליה ואלך בשובלם-
עד שלא אמצע שוני בין כף ידי לדרכי
והילתם תתרוצץ בין שמיים לעד.
|
לעולם לא אוכל להסביר
או להצטדק
ולו בפני נבכיי האבודים
על הטווי הנצחי שנרקם בינך לביני
כפרפר אל האש
|
הרים של חושך מקיפים,
חומות של שקט נבנו סביב.
יש שומע, אך הוא לא מקשיב.
כמוהו הרואה, שאינו מתבונן.
אני מסתובבת בתהייה, מפחדת שוב לשקוע.
שקר לא שקר. אמת לא אמת.
|
על מרפסת צרה בבאר שבע
יודעת שזה מה שישבור לה את הלב
באמצע הקיץ התל אביבי הנוטף
היא תרגיש שקר לה
|
מצונפת
בתנוחה עוברית
מוגנת?
|
כשמשוכות רבות מקיפות את שדות השפע כמלאך שומר
|
פעם אחר פעם,
ימין אחר שמאל
|
משחררת בעיוורון מוחלט אצבע אחר אצבע
ולא מרגישה בחסרונן
עד שנשארת כף ידי קירחת
|
יש אומרים
שלכל אחד מכסת מילים
ובשלב מסויים בחיים שלך, אתה מגיע לסיומה
מצטייר מין סימן
|
אז אתה רק רוצה להישיר מבט
להסתכל באותו הרגע, לשניהם בעיניים
|
סבתא בבגדים של פעם מביטה מספסל מזדקן
על אופנוע שחולף לידה
בשדרה של חייה
ימיי השלכת גורמים לעלים לנשור
|
והריח מתקלף בטפלות מפסגת ההרים
הצבע דוהה בקהות מאמירים נשגבים
לבי שותת דממה
לבי רוחש שתיקה
|
המרחק לקו הסיום גם הוא מוצפן באופק
אין צורך למהר,
הזמן הוא מושג יחסי.
|
הייתי רוצה
שתשב כאן איתי, במרפסת הצרה
היא מספיקה בדיוק לחצי משנינו
קצת לך וקצת לי
|
עיניים לאות אחרי נאות תרות
מנסות לאתר משניא או חבר
|
קצת מפחיד לי לחשוב בדיעבד על תקופות
שבעצם עכשיו אני אמורה לחוות
|
מתבוננת בך
מכלה את גופך
אש אלמוות חורכת
פורצת משוכותייך
|
שן, שן ילד קטן שלי
אפריח עוד בועות לך סביב
לא תדע כי הרקיב האביב
לא אכסוף על תמימותך דבר שיעיב
|
סימני טוייה על עצמותיי
הן קורמות עורות וגידים שלא שלי
|
רגעים נימוחים
ככדורי חמאה שנמשחו בשמן ויצאו לשזף גופם
מתהלך במשעול שיבה לרחמי בננה זהובה,
כשיד אחת רופסת בכוס קפה
והשניה בראש, רק שלא יפול, כמה כבד הוא
|
יבשו אוזניך אל השקט הדומם,
ועיניך ראו הכל ככלום.
|
שיר לי שיר אמתי
בלי מלודיה או לחן
בלי מילים טעונות בשטח מפורז
|
ואני ארים שפורפרת חלודה בכל זאת
אקווה לבובה אחת ששכחה להכפיף קומה
לזרקור מיוחד שמחכה שאנסוך עליו מעט ארגמן
|
החיים האמתיים השתלטו עליי
וכשהיית
אמרת פעם, שהם ממלאים אותך
|
ואני כבר בוגרת
עוטה מדי צבא
מניפה יד בפעם האחרונה
כמו אותה הילדה
|
אך גם אז, הדיוטות מאזינים
להבין לא נבין, והרגש לרועץ
|
נופל על אדמה בוערת, רועשת,
אדמת אש - מנוחה תחתיה
|
אני מסתובבת תמיד עם מחק וטיפקס בכיס. זה עוזר לי לשמור על
עצמי. רגע לפני שאני צופה התקוממות, תהפוכה כלשהי בחיים, אני
שולפת את אחד הכלים ומקדימה את המאוחר. טריק זול של הגנה עצמית
מפוברקת.
|
אחים גדולים הם אבטיפוס, אבן יסוד. הם כבר ניסו המון דברים,
חוו- לטוב ולרע, יודעים יותר ויש איזה תבלין סודי שאי אפשר
להצביע עליו, אבל ברור שהוא מוסיף נופך לדמות.
|
אני שונאת אותך על השקר שהפך למציאות.
אני שונאת אותך על שכיבית לי את אורות הדרך, על השהלכתי לאיבוד
בין ידייך.
אני שונאת אותך על שלא השארת לי ברירה.
אני שונאת אותך על כל רגע משותף, שרק גרם לי סבל.
|
נושמת לרווחה,
עם סוג של הקלה.
|
הדברים שעושים לך הכי טוב, ממש אקסטזה
והכי רע
יד ביד.
|
כולם ממהרים לאן-שהוא. כשמתהלכים בתל אביב הגדולה, הבירה
האמיתית של מדינת ישראל בשנות האלפיים, אפשר ליפול קורבן לשעטת
הרגליים והתיזוז האינרטי. צופרים מתלהמים על אספלט לוהט,
סוליות סניקרס, נעלי עקב או כפכפים פשוטים ניצלים על מדרכות
משובצות.
|
קטנטן, בתוך קופסא,
בתוך קופסא,
בתוף קופסא,
הן הולכות וגדלות משכבה לשכבה
|
העובדה שאני איתך מעידה עלי מיד כברת מזל, אני יודעת. וטוב לי,
בחיי.
ואולי עובדה נוספת היא
שחלק ממני תמיד ימשיך לאהוב אותו
|
פעם חשבתי שאני היחידה שלא מאמינה באלוהים.
|
רגע לפני שתכול קו האופק כובש את הנמצא,
רגע לפני שהשמיים מתבהרים ליריעה חלקה למשעי,
אני מוסיפה להתהפך במיטה ולחשוב
רגע לפני שענני הלילה יתפוגגו ממעל,
|
אז איך תגיד לחבר כזה ללכת?
|
אם רק הייתה לי סיגריית קש בפה להשלים את התמונה.
|
לימדו אותנו הכול חוץ מאיך להתחיל עם בחורה. ככה, בשקט, שלא
תחשוב שאתה סתם עוד ערס מציק. אתה רק רוצה לגשת אליה ולומר לה
שהיא נראית לך חמודה ואולי יהיה לכם טוב ביחד.
|
תשמור על העולם ותדאג שהכל יהיה כמו שצריך, רק אל תשכח לדאוג
שיהיה גם מי שישמור עליך. אני לא יכולה לעשות את זה, אבל זה
אולד ניוז. אתה מותח את ההתבגרות עוד קצת, באלגנטיות משגעת,
אין שום ספק.
|
אני לא מתכוונת להמשיך להתבזבז בשנים הכי יפות שלי.
|
בדידות היא מחלה כרונית לכל הדעות. ככל שאני מנסה למלא את
החללים הריקים שנפערים בי ללא הרף, אני מבינה יותר ויותר כמה
סיזיפית היא המלאכה הזו שלקחתי על עצמי.
|
כמה זמן לא נחה עלי המוזה, בחיי, לקחת לי אותה איתך.
|
איך זה ששמך מתחרז לי עם עצב?
|
כשיש לך אהבה
תאמץ לך את כל שורות הקיטש
מתוק שעושה בחילה
במחילה מתחפר
|
הכל מתעמעם ביום שחון שכזה.
|
עדיפה דרך השלום,
מדרך המלחמה.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
הגבר המודרני
מת!
יחי הגבר הפוסט
מודרני!
- הגבר הקדמון |
|
