|
עוד נערה בגיל הטיפשעשרה, שמתבגרת עם העט ביד..
החלה לכתוב בזמנה הפנוי (וגם בזמן הלא פנוי...)
מהרגע בו למדה קרוא וכתוב, ומאז העט לא עזב את ידה.
כל תגובה\הערה\ביקורת וכו' תתקבל בברכה
ותודה לכל מי שהגיב ומגיב
"לו רק היו האנשים מודעים לכוחה של מילה"
הוא היה ילד קטן, עדיין לא נער, שראה את הכוכבים בוכים.
|
בלילה ההוא
שוב
לא חייכת אלי
לא חיוך ממזרי
ולא רומז
ולא אוהב
|
מחובקת הייתה בין זרועותיו
ושפתיו לוחשות אהבה.
לפעמים כה מוגן שם,
לפעמים היא כה אבודה.
|
בורחים הם אל החופש,
רצים מבוהלים מעצמם.
ילד קטן וילדה הם,
אבודים בנבכי העולם.
|
היכן הוא החוט המחבר
שני לבבות לשיר אוהבים?
|
החורף עוד ניבט לי מחלון נעוריי
מנופף לעבר קיץ ילדות אחרון
|
טיפות גשם צונחות על כוכב שנופל
מנצנצות בשמי הרקיע
|
ירוק עמוק בעיניו
הנער ההוא
שמילא לבדו את שיריה
|
ישבו הם השניים בזה המקום
בונים מגדלי חלומות
|
הם היו שניים. זוג אוהבים.
תמיד הלכו שלובי ידיים. תמיד ביחד-שניים.
היא היתה שלו, הוא היה שלה.
|
עיניה הביטו אליי שותקות
כאילו אמרו -
אני יודעת.
|
אבל כבר מזמן
איני ילדה
ואין לי קופסת צבעים
|
אתה
אתה לא תוכל להרגיש את הרוח
|
אחרי שהלכת זלגו הדמעות
הלב נשבר לרסיסים.
נותר באוויר עוד ריח הבושם,
שיר אהבת נעורים.
|
הנה שוב אני כותבת לך. עוד מכתב שלא יישלח. ותמיד המעטפה לידי.
ותמיד הבול לידה. ותמיד רשום עליה שמך. ואף פעם לא ראית אותה.
הנה שוב אני כותבת. עוד מכתב שלא תראה. עוד מכתב-למגירה. מגירה
מלאה במעטפות. על כולן רשום שמך.
|
|
|
אם אני באמת
עייף, הנחיריים
של האיש האדום
למעלה נראים לי
כמו שדיים.
אפרוח ורוד, ככה
סתם. |
|
