[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ילידת 76, סופרת מתוסכלת במהותה וקופירייטרית
במקצועה.
כותבת לנשים ומשתדלת להבין גם גברים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
חוסר אונים
כמו רובוט: פותחת וסוגרת, פותחת וסוגרת. אתה רוכב עליי, ונושך
אותי, ומוצץ אותי, ומחטט בי. ואני זזה כמו בובה על חוטים. אתה
מושך בהם, חלאה.

היא מדמיינת את הפרצוף שתזעיף כלפיו כשיגיע. זה לא יפה לאחר.
לא בהתחלה. אחר כך הכל לגיטימי. בשלבים מאוחרים ממש היא נוהגת
לאחר בלא הפסקה, וזה בסדר גמור. אבל בהתחלה יש משחק שצריך
להקפיד על חוקיו.

איבריי נעים קדימה, כמו מכונה. אני נאחזת באמונה שהכול יתהפך
מרגע שאגיע לעיירה הקרובה. רופא העיירה ודאי יצליח להנשים אותו
אם אשלם לו. אני מוכנה למסור גם את גופי אם יידרש. זה מספיק
חשוב. אולי יימצא מיסטיקן שישיב את רוחו אליי. שמעתי על עשרות
מקרים כאלה.

אל תוך הבית שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה
להרגיש שזה הבית שלי. היה קצת אבק על הפנלים, וסימנים של צבע
מתייבש, והיה לי קל לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר
משום שלא היה דבר שהעסיק אותי מלבד המעבר לדירה הזו. כלום.

כשהלכתי ברחוב ניסיתי שלא להביט סביבי ולא לראות דבר, כיוון
שמישהו אמר לי פעם שכמה רגעים כאלה בהם מתנתקים מן החושים
ומתמסרים למחשבות יכולים להועיל לי עד מאוד. אז התמסרתי קצת,
ולפתע, מתוך השום מקום שדמיינתי לי בראש, צנח אהוב ישן וחברה
ישנה ומשפחה נשכחת.

לקחתי סכין וחתכתי את הקיר. ירד לו דם לבן ואפור, ונחשפו כמה
שכבות של צבע, של אנשים שגרו בבית הזה לפניי. היה בי המון כעס.
כעס מהסוג החיובי. זה שנלווים אליו אגרסיביות ותחושת ידע
מוחלט, וביטחון. הייתי יכולה על הקיר הזה. ידעתי. לאחר שחתכתי
אותו, הטחתי בו חפצים

אני יודע בדיוק איך תיראה הבחורה הבאה שאני מכניס למיטה שלי.
אני יודע גם איך היא תישמע, איך היא תנשום ואיך היא תגנח כשאני
אזיין אותה. הבחורה הזו לא מתאימה בכלל לרשימה שלי. היא נמוכה
מדי, היא מלאה מדי, והפרצוף שלה נפוח.

כאילו כל התחושות שלי כלפיך נעלמו בשנייה, נספגו באיזה סמרטוט
שהושלך למטה, מהדירה היפה שלנו, אולי אל המרפסת של השכנים,
אולי אל הרחוב. אולי מכונית דרסה את הסמרטוט ומה שנותר עלוב
עוד יותר מסמרטוט. אולי הגיע אף לדרגה של נייר טואלט משומש.

פארודיה
מהחלון נשמעות זעקות השכנה. יום אחד, לאחר תחקיר מתמשך וזיכרון
שמיעתי מפותח שתורגל רבות, אני אגלה בדיוק במה היא חולה. כיום
הגדרתי המדעית מסתכמת ב"מטורפת". היא ובעלה מנהלים מערכת יחסים
מסעירה, שכל השכנים, גם כבדי השמיעה שבהם, יכולים לשרטט קווים
לדמותה

תמיד נמשכתי קצת למנשה. ראשית, כיוון שאני אוהבת גופות גבריים
נשיים, אכולים קצת מכל הצדדים, ועיניים גדולות ובהירות,
פעורות, עצמות לחיים גבוהות ופרצוף כחוש. היו לו כל תכונות
הפלא האלה וגם שקט פנימי שאף פעם לא אפיין אותי, ונהניתי לספוג
ממנו מדי פעם, כשהיה מגי

פורשת ידיי ככנפיים, ומחכה שהקור יכאיב לי, יקרע לי את הגוף
מבפנים. אצבעותיי קופאות מאוד, מסגילות להן כזעקת אזהרה. כואב
לי בהן. ממש. אבל לא מספיק. לא מספיק. אני רוצה להרגיש ממש
צירים, שידפקו לי את הגוף לגמרי, שדם יפרוץ לי מהפה או משהו
דרמטי כזה.

שאלת אותי יפה אם אני ארצה אולי לשתות משהו. כזה אתה, איש
נחמד. אמרתי שאני לא צמאה, ושאלתי אותך אם תרצה לקנות את
הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל
שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד.

אני לוקחת את החלוק שנח לו על הכורסה המרופטת שלצדי. לאחר
שלוקחת החלוק אני נעמדת, ומתלבשת. העירום הלבן שלי לא מזיז דבר
אצלך. איברך גלוי ברפיונו לעיניי ואני... ואתה... החלוק עוטף
חלקית, ואני, איבדתי. חוסר טעם, המחשבות. הד דבריך עוד עומד
בחדר. אני מלטפת אותו

היפרדות
שכבנו בפעם האחרונה לפני שהיא עזבה. ישבתי על הכורסה, קצת
תלוש, צופה בה אורזת את החלק שהיא לוקחת איתה. ראיתי אותה
ממלאת ארגזים, בנחישות, ואגלי זיעה נטפו ממצחה ומצווארה, ואחד
גלש לו נסתר אל בין שדיה.

אני יודעת שהוא לא חיה. הוא באמת נראה כאיש אמיתי, כמו אלה
שרואים ברחוב, ובטלוויזיה, ובכיתה. איש רגיל. רגיל. כל בוקר
אני מחדירה לתוכי שהוא באמת נסבל, ושאם אקום לשירותים הוא לא
יעשה לי שום דבר, וסביר להניח שלא יזיק לי גם לאחר מכן. רק אם
במקרה יתקוף אותו זעם.

אינטרוספקטיבי
גבר זר אצלי במיטה. לא אהוב. זו המחשבה הראשונה. מעירה את
עצמי. זרע זר בגופי. זה לא הזמן לחשוב עליו. או עליו. עכשיו
אני. אישה זרה אצלי במיטה. מחייכת באלגנטיות. זו אני. ולמה
שאהיה זרה, לא רוצה. אולי אערוך עם עצמי היכרות קצרה. אבל אין
לי כוח להיכרויות, הסמים.




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
החיים הם מה
שאתה עושה מהם.


תרומה לבמה





יוצר מס' 549. בבמה מאז 17/5/00 13:16

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשיר מנור
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה