|
כנפי ברבור מחשבתי פרושות, מתרומם הוא אלי השחקים.
חוזה רחוקות, יפעת ארצות תחתיו נפרשת.
ההוויה הומה,
העין נכספת לחבוק את הארץ, להכיל את היופי.
|
בקע צר, חתך זב הדמים!
חלחלי, חלחלי דרכו השראה אל לבי.
על פני תכריכים שחורים,
רקיע מדמנים,
יזהר לו זה הסהר.
|
כפן וצמא סוחטים תודעה.
ספינת הווייתי נסחפת, צוללת בים הרעב,
מתנפצת עלי שרטוני קיומי.
|
לחשו, לחשו נא עתק באוזניי
רוחות נכאים מבבל,
עת תיזל דמעתי עלי קבר טרי
בו תשכון חמדת לבבי,
|
שור, שור וגור
עת יחזה לבבך בילדו של הליל.
שוחק לו הליל,
עת יעטו קורי זממו האפל
ממשות כגלימת קטיפה שחורה.
|
עם קשתי בידי, עת רם לבבי,
פלח בחיצי דמי תשחורתי את דפנה הנימפה
חשקה לה נפשי. בתרועת קרנות ציד רתמתי סוסי
ונכנסתי ליער חכמת הדורות עם רעיי, נוודי כזב הוויה.
|
אחת אדע -
מראך לי זר,
הו מוזה נשגבה!
יום אחר יום אקריב לך הקרבן,
אך בינות לענני עשן
שריפת קרבן המיתמר אל-על.
|
הו קרת קונסטנטין!
זונת עולם ואם כוזבת,
בנזר עולו של זר עיטרת המחלפות,
מחלפות ראשך הגא!
|
שבית עיני.
כנהר לוחש את לחשיו
אל עץ נכפף הנושק אלי המים,
כך עיניי נושקות בהיפקחן
את זוהר עלומייך.
|
את שמך אעל בלחש על בדל שפתיי
כתפילה אשר על שערי שמים מתדפקת.
בעוד כל ישותי נרעדת ונפעמת,
בשמך יפעת מרום תתגל
|
כשלתי!
אכול אכלתי מעץ הדעת טוב ורע
ןתפקחנה עיניי ואחזה בבעתה -
עירום אני!
|
רקיע תכול -
גבול אכזרי, ספר בראשיתי,
פולש לנבכי סגור לבי.
|
|
|
אם יש רוב
מחריאה,
אז יש גם מיעוט
משתין?
אביה האיום תוהה
על קנקנה של
הדמוקרטיה
המודרנית. |
|
