|
אתה מסתכל למטה, ולא מאמין. מי יכול היה להאמין שבארץ ישראל יש
נוף כזה. כשאתה חושב - ישראל, אתה חושב על החום בקיץ, על הזיעה
הנוטפת עד כדי בחילה, על גלי טרור, ימי זיכרון, לפעמים גם קצת
ציונות. אבל אתה לא מתחיל לחשוב על נופים כאלה.
|
ראיתי את החיוך העקום על פניו של אוחנה, כאילו הוא מנסה להסתיר
את צחוקו על הנהג הזה שלפני שניה רצה ממנו טרמפ, ועכשיו הוא לא
יכול אפילו לזוז. ידעתי שעכשיו אני אבוד. אוחנה יראה אותי.
ניסיתי להתכופף, לעשות כאילו אין איש במכונית. אבל זה טיפשי -
הוא היה חושד
|
לאן המחוגים בשעון מסובבים את החיים שלנו כשהם מסתובבים? ולמה
הם חייבים להסתובב רק בכיוון אחד? פתחתי את המכסה בשעון,
וניסיתי להחזיר את המחוגים אחורה. סובבתי סיבוב, ועוד סיבוב,
ועוד סיבוב... כבר לא יכולתי לספור.
|
ששקוף הייתי לצידה,
כשביקשה לקרוא נבכיי,
שקוף, עד שראתה רק מבעדי,
|
אולי איני אלא זה שאינו יכול לצפות
ברדת חשיכה מוחלטת
|
שדות אינסוף, שהאופק בם מאיר עלי שחורות
האין בך רחם, אין ולו צלם אנוש?
רחם אחד ומסופקני,
אך תפילה על שפתיי לא נותרה ליפול על אזניים ערלות
|
בכל מאודי רציתי,
ידעתי את סבלי, של הליכה עיוורת,
ללא גבולות.
|
משנה סדרי בריאתי
מחליפה הבעות רוחי
עושה אותי לאחר.
אולי עוד אצפה בזדון הימים אך הרי הוא כה גדול
|
כי אני ששמתי ולא חדלתי משים,
לא עוד אשים לעולם
לא בין לובן עננים, ולא בין עקלות שאול
והנה ראיתי, כי חוט דק כחוט השערה יוצא ממני והלאה
למעלה למעלה
|
האמונה. אין בה משום להרע, ואם זאת כן היא עושה.
|
|
|
שלום לכם חברים,
מה שלומכם...
עמיקו וחבריו
הדלוקים |
|
