|
המשפט האחרון ששמעתי מפיו " אני אין לי זנב לעשות ככה", ומסמן
לי
בידו תנועת קשקוש זנב , "אז מי יסתכל עלי "
|
לוטפים עופרייך בלחישה רכה
מאירים בך אור אהבה.
|
מאלם עומרים
שאדמו פניהם בכלימה
אביוני רוח וזנוחי משוב
|
את אמנם בגירה
שופעת חן ואון
ואני אין אוני בלשון.
|
עד מתי תקפוץ יד אצורה
לכופף עמידה בפרץ
|
חרש ביבבה חנוקה
נושבת פרידה
תרה את נר הכמיהה
|
מתה אורידיצ'ה מיתת נכישה
והוא אל השאול ירד לחפשה
הו אורידיצ'ה.
|
מעורטלים כבריאתם -
יונק בהשתאות, סוחף בפראותו
|
עד פוצע שחר נרגן
נשרכת אל מיטת געגוע
בלב שותת הבלים
|
חלקנו מיטה שנים
עד שריח זר היכה
כשערוותך התגלתה תרתי משמע
וידעתי,
|
וכך שורה אחר שורה
סורגת ופורמת
אהבה.
|
ירח שהובטח מזיל דמעה
אילמת כבויה
|
נוחי ארץ
והניחי שלווה
הציבי תמרור מאיר עיניים
|
ואולי בנועם רגשותיי
פיזזו פעמיך באדוותיי -
|
מילים דקות מסתלסלות בעשן
מהבילות שיממון.
|
היית נערה שוברת
לבבות
ולבך ריק מאהבה
|
והשכול פרש כנפיו
כטלית בברכת כוהנים
|
ברק נאמן למורשתו
גמר בדעתו להרעים קול
אות לסיום עונה
|
הבטחת מעיין בנווה מדבר
ואני רוויי שיממונך.
|
פעם היית במרחק נשימה
עתה נותרה רק תמונה
נחשולי געגועים נושקים
|
גם בקלידי שחור לבן
יש מנעד עתיר גוונים
|
עוררת משאלה
אל שובל מתרחק
מעכס בלחן מינורי המפתה
למעוד.
|
רוחצות בדם, מקיזות נחלי אמונה
הנוגסים בשיטפונם חבלי ארץ.
|
טווה חלומות
על במה ואורות
וקהל מלא תשואות
|
לא לחלל כבודו חלילה,
קצת לשנות סדרי בראשית
רק קצת אתה יודע.
|
נסוג הים בצעדי חרש
מותיר ערוות כלתו
נעתרת לאדוותיו.
|
עתה ברום שנותיו
ערגתו הצעירה ברוחה
אינה משלימה עם מעמדה...
|
מדוע בינה אינה עוברת בירושה
כמו כיסא המלוכה.
|
תוקע יתדות ברוח
לייצב ניצני אהבה
|
נשארתי עלם נצחי
שאיבד בקרב עלומיו
ואתם הולכים ומתבגרים
הולכים ופוחתים
|
נעצי פגיון בליבי שהחמיץ
להתיר דם תחושותיי.
|
מעשן יומו בסמיכות
קולז' חייו נישא בערפל
|
שלכת אהבות
נידחות
תועות בבדידותן
|
בצינת סתיו
צועפות ירכייך צווארי
|
אמרה הראשונה מפחת משקלה:
"משקלך פי שניים
וערכך מחזיק מים"
|
כשתביטי בעיניי,
תגלי לב ללא תנאי
|
האגו דל
בקושי עומד על רגליו
מפאת אבחות מבט מוכיחות...
|
נאספות שורה ברעותה
לצבוא לשחר בהניצו
|
דולה בי לחנים
מחוללת המיה נוהה
אינה מניחה לרזי השקט
|
ערגתי לשאוף פריחה מבשמת
ושוטטתי בערוגת עצב.
|
עוד מעט את הולכת
ותבוא אחרת
טובה יותר או פחות
נצפה לבאות.
|
את נקודת חן
ואני בנקודת זמן אחרת
|
כינרת באנחתה
נאבקת לחפותה
המפלס מתחת לקו האדום.
|
פוקחת שתי ארובות,
בתקווה לשכחה שתקהה הכאב,
שתפרמט יסוריי הבועל נפש.
|
בפאתי מושב על גבעת כורכר
צופה אל מרחב הים,
האם הוא יודע...
|
סרטנים חשו להיכלם
כשצילי העיב סעודתם
|
דמעותיו שנולדו
בפתיחה של חמש אצבעות
צורבות נתיב מילוט
בדממה מחרישה.
|
הנחתי לך קרקע מוצקה
להמשיך בדרכך יפתי,
אביט בך מעל בעדנה
כי אני הרוח במפרשך יקרה.
|
צינה אפילה כופה דעתה
תופרת לך חליפה מקפיאה
רוכסת כאב עד מחנק
|
רוטטת תשוקתך
ככסופי אבקנים לרוח
כערגת הזיר
למצות גאוותו...
|
מעודדת לפלא המתעורר
יונקת תפיחה עורגת
|
לוטף הוויה חמקמקה
אפופת חושניות מצועפת
על ציר הזמן המתעתע.
|
ואת רושמת הישגים
שולחת נעורים חשופים
ארוזים בכרטיס זיכרון
|
כבר בתחילת הקומפוזיציה
קבל לבן עז פנים
על הצגת גווניו ברבים...
|
גוזליה אינם תמימי נוצה,
גרגרנים בעיקשות מקניטה
|
ככל שהיא ממריאה
חש הוא נמיכות קומה,
כשהיא מבריקה זוהרו דועך,
כשהיא מקובלת חמתו בוערת
|
תקוות שצעדו בנחישות
מועדות בחוסר אונים
|
ניגנתי לך את האדג'יו של אלבינוני,
ריגוש אחז בי,
ואת רוית אותי בעיניים כחולות וכלות.
|
סתיו עלומייך
נושב השלכותיו
|
רועה עדרי רוח
בשדמות צחיחות
|
הזמן המכושף שמעד
איבד אחיזתו בתו,
נאלמה סירנה במעמקים
ורגעו משברי גלים.
|
ידו הרועדת מנגנת מאג בתחתיתו
עד שהיא ממריאה אט לשפה שוקקת
|
כשהשמש מפנה גבה ומדממת,
זה רק כדי לשוב עם שחר ולהאיר פניה
|
ואותו ירח שהמיר
כתמים בשמלת השבת
הליט פניו
בשתיקה.
|
נישאת תוגתי רוגשת
בנשיאים חשוקי תשוקה
|
ודמותך לא השתקפה,
כי מימי יבשו
|
|
|
אף אחד לא יודע
את זה, אבל יש
לך סלוגן ואת
ואת כותבת אותו
רק בשבילי,
אף אחד לא יודע
את זה אבל יש לך
ת'דף האחורי ואת
משתמשת בו רק
בשבילי,
אז השתמשי בו,
כתבי בו,
לה לה לה לה לה
לה לה
יק טיבטי, כותב
ושר כותב ושר,
אפעם לא יפסיק
לחכות לה, לך,
את, לה לה לה לה
לה לה לה
(סולו גיטרה) |
|
