|
המשפט האחרון ששמעתי מפיו " אני אין לי זנב לעשות ככה", ומסמן
לי
בידו תנועת קשקוש זנב , "אז מי יסתכל עלי "
|
לוטפים עופרייך בלחישה רכה
מאירים בך אור אהבה.
|
מאלם עומרים
שאדמו פניהם בכלימה
אביוני רוח וזנוחי משוב
|
את אמנם בגירה
שופעת חן ואון
ואני אין אוני בלשון.
|
עד מתי תקפוץ יד אצורה
לכופף עמידה בפרץ
|
חרש ביבבה חנוקה
נושבת פרידה
תרה את נר הכמיהה
|
מתה אורידיצ'ה מיתת נכישה
והוא אל השאול ירד לחפשה
הו אורידיצ'ה.
|
מעורטלים כבריאתם -
יונק בהשתאות, סוחף בפראותו
|
עד פוצע שחר נרגן
נשרכת אל מיטת געגוע
בלב שותת הבלים
|
חלקנו מיטה שנים
עד שריח זר היכה
כשערוותך התגלתה תרתי משמע
וידעתי,
|
וכך שורה אחר שורה
סורגת ופורמת
אהבה.
|
ירח שהובטח מזיל דמעה
אילמת כבויה
|
נוחי ארץ
והניחי שלווה
הציבי תמרור מאיר עיניים
|
ואולי בנועם רגשותיי
פיזזו פעמיך באדוותיי -
|
מילים דקות מסתלסלות בעשן
מהבילות שיממון.
|
היית נערה שוברת
לבבות
ולבך ריק מאהבה
|
והשכול פרש כנפיו
כטלית בברכת כוהנים
|
ברק נאמן למורשתו
גמר בדעתו להרעים קול
אות לסיום עונה
|
הבטחת מעיין בנווה מדבר
ואני רוויי שיממונך.
|
פעם היית במרחק נשימה
עתה נותרה רק תמונה
נחשולי געגועים נושקים
|
גם בקלידי שחור לבן
יש מנעד עתיר גוונים
|
עוררת משאלה
אל שובל מתרחק
מעכס בלחן מינורי המפתה
למעוד.
|
רוחצות בדם, מקיזות נחלי אמונה
הנוגסים בשיטפונם חבלי ארץ.
|
טווה חלומות
על במה ואורות
וקהל מלא תשואות
|
לא לחלל כבודו חלילה,
קצת לשנות סדרי בראשית
רק קצת אתה יודע.
|
נסוג הים בצעדי חרש
מותיר ערוות כלתו
נעתרת לאדוותיו.
|
עתה ברום שנותיו
ערגתו הצעירה ברוחה
אינה משלימה עם מעמדה...
|
מדוע בינה אינה עוברת בירושה
כמו כיסא המלוכה.
|
תוקע יתדות ברוח
לייצב ניצני אהבה
|
נשארתי עלם נצחי
שאיבד בקרב עלומיו
ואתם הולכים ומתבגרים
הולכים ופוחתים
|
נעצי פגיון בליבי שהחמיץ
להתיר דם תחושותיי.
|
מעשן יומו בסמיכות
קולז' חייו נישא בערפל
|
שלכת אהבות
נידחות
תועות בבדידותן
|
בצינת סתיו
צועפות ירכייך צווארי
|
אמרה הראשונה מפחת משקלה:
"משקלך פי שניים
וערכך מחזיק מים"
|
כשתביטי בעיניי,
תגלי לב ללא תנאי
|
האגו דל
בקושי עומד על רגליו
מפאת אבחות מבט מוכיחות...
|
נאספות שורה ברעותה
לצבוא לשחר בהניצו
|
דולה בי לחנים
מחוללת המיה נוהה
אינה מניחה לרזי השקט
|
ערגתי לשאוף פריחה מבשמת
ושוטטתי בערוגת עצב.
|
עוד מעט את הולכת
ותבוא אחרת
טובה יותר או פחות
נצפה לבאות.
|
את נקודת חן
ואני בנקודת זמן אחרת
|
כינרת באנחתה
נאבקת לחפותה
המפלס מתחת לקו האדום.
|
פוקחת שתי ארובות,
בתקווה לשכחה שתקהה הכאב,
שתפרמט יסוריי הבועל נפש.
|
בפאתי מושב על גבעת כורכר
צופה אל מרחב הים,
האם הוא יודע...
|
סרטנים חשו להיכלם
כשצילי העיב סעודתם
|
דמעותיו שנולדו
בפתיחה של חמש אצבעות
צורבות נתיב מילוט
בדממה מחרישה.
|
הנחתי לך קרקע מוצקה
להמשיך בדרכך יפתי,
אביט בך מעל בעדנה
כי אני הרוח במפרשך יקרה.
|
צינה אפילה כופה דעתה
תופרת לך חליפה מקפיאה
רוכסת כאב עד מחנק
|
רוטטת תשוקתך
ככסופי אבקנים לרוח
כערגת הזיר
למצות גאוותו...
|
מעודדת לפלא המתעורר
יונקת תפיחה עורגת
|
לוטף הוויה חמקמקה
אפופת חושניות מצועפת
על ציר הזמן המתעתע.
|
ואת רושמת הישגים
שולחת נעורים חשופים
ארוזים בכרטיס זיכרון
|
כבר בתחילת הקומפוזיציה
קבל לבן עז פנים
על הצגת גווניו ברבים...
|
גוזליה אינם תמימי נוצה,
גרגרנים בעיקשות מקניטה
|
ככל שהיא ממריאה
חש הוא נמיכות קומה,
כשהיא מבריקה זוהרו דועך,
כשהיא מקובלת חמתו בוערת
|
תקוות שצעדו בנחישות
מועדות בחוסר אונים
|
ניגנתי לך את האדג'יו של אלבינוני,
ריגוש אחז בי,
ואת רוית אותי בעיניים כחולות וכלות.
|
סתיו עלומייך
נושב השלכותיו
|
רועה עדרי רוח
בשדמות צחיחות
|
הזמן המכושף שמעד
איבד אחיזתו בתו,
נאלמה סירנה במעמקים
ורגעו משברי גלים.
|
ידו הרועדת מנגנת מאג בתחתיתו
עד שהיא ממריאה אט לשפה שוקקת
|
כשהשמש מפנה גבה ומדממת,
זה רק כדי לשוב עם שחר ולהאיר פניה
|
ואותו ירח שהמיר
כתמים בשמלת השבת
הליט פניו
בשתיקה.
|
נישאת תוגתי רוגשת
בנשיאים חשוקי תשוקה
|
ודמותך לא השתקפה,
כי מימי יבשו
|
|
|
מנקה רחובות זה
מעניין, אבל
אולי נלך על נהג
מונית דווקא?
הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לצעיר
בשם מרטין
סקורסזה |
|
