|
כמו הכלב מהסדרה האמריקאית החביבה, בומר הגיע יום אחד בריצה
לבית הזקנים "שקיעה נהדרת" נובח בשמחה, מכשכש בזנבו אבל לא
סתם. הוא בא לעזור.
|
והייתה לו תמונה של השמיים במשרד. תמונה אירונית, אפשר להגיד.
שמיים היו בה, ושמש עליזה, ושדות שסוסי פרא נמצאים בהם בעיצומה
של ריצה וקפיצה אלימה, עולצת, חיה.
היה מפסיק לפעמים את עבודתו ובוהה בה, מנסה להתממש בתוכה בכל
כוחו. היה עוזב ברצון את הכל, ומתחיל הכל
|
איך אהבה נראית כשהיא מתה? כמו קליפה, אולי, או כמו סבך ישן של
חוטי צמר מאובקים, שעלים של וורדים ישנים מקומטים לכודים בו,
וטביעות שפתונים, ודמעות וריחות בושם וצלילים מתים, תווים של
מנגינה שאין טעם לנגן יותר, ממסיבות ריקודים מפוארות ששייכות
לעבר.
|
אולי זה היה צרוף מקרים מוזר, שאליס קבלה כאב-בטן בדיוק ביום
שאבא שלי נהרג, וכל השכנים היו עצובים ובכו סביבה וככה אף אחד
לא התייחס למה שקרה לאבא שלי באותו יום בדיוק
|
הוא לא נשמע לה טוב.
זה לא שהשרות בשטחים עשה לו טוב. כמעט תמיד כשדיבר איתה הוא
היה עייף או עצוב אבל איכשהו עד היום הוא לא נשמע ככה. אולי זה
השינוי שהרגישה. הוא נשמע... בריא? נורמלי? ובשיחת הטלפון
האחרונה הוא נשמע פתאום חלש. חלש בצורה מדאיגה. חלש כאילו לא
|
מרק חמש עשרה
ומונומנט קטן
במפת שבילים צפופים
מטיילים
|
בגיל ארבעים ושתיים נגמרה הסבלנות לשדרוג עצמי
הדלקתי סיגריה, זה מה יש מותק תפסיקי לחכות שאולי תשתני
לא יהיה לך
|
|
|
