|
"היי..." צעקתי "זה אני".
אבל כרגיל העולם סבב ורק תפחתי.
גושי אבק עם רגשות לא משנים לעולם.
עד ליום שיטאטאו אותם ממתחת למיטה.
וגם אז הרגשות לא ישנו
"גם לאבטיח יש רגשות. גם לאבטיח יש משפחה".
בסוף הסיפור הזה לא תגעו יותר באבטיח ולא תצחקו יותר מבדיחות
אבטיח. זה כבר לא מצחיק אחרי שמבינים.
|
אני מדמיין את הערב הזה כבר כמה שבועות, הכול יהיו כמו שצריך,
מדויק בלי טעויות. אני, היא וחג אהבה כלשהו, כמו בסרטים אווירה
רכה כזאת.
|
"נו, למה אתה שותק?" צווחה "תענה!".
"האמת שפשוט אין לי מה להגיד".
"מה זאת אומרת אין לך מה להגיד, פתאום אין לך מילים?" נבחה.
"טוב האמת שאין לי תשובה מתחכמת ו.." נקטעתי ע"י התפוצצות של
כוס קרמיקה על הקיר מאחורי.
"את לא חושבת שאת טיפה נסחפת?".
|
אפשר לראות היה מאחוריו איזה ברנש קטן וצנום לבוש חולצה
צבעונית מעוטרת בפירות טרופיים וחצאית הולה פסיכודלית
(מצויירים עליה גמדים הוואים במעגלי הורה מסביב לגזרים ענקיים
ומנוקדים). הברנש היה עם חיוך מרוח על פרצופו, "טוב נראה לי
שתפסנו אותו".
|
צחקתי, הרמתי אותו באוויר וראיתי כיצד האור שעובר דרכו נשבר
לאלפי רסיסי אור ציבעוניים וקשתות זעירות עמוסות צבעים. גם היא
צחקה. ישבנו ככה, מכורבלים, במשך שעה ובהינו בו מתפעלים
מיופיו.
|
היא בחנה אותי כשלאט לאט הופיע ה"מבט" שלה, זה שאני הכי אוהב,
מעין סיפוק תחמני שעל כל אחד חוץ ממנה היה גורם לך לחשוב
שדופקים אותך. "בוא הולכים לקנות לך עפיפון!"
|
פעם היה ויכוח בין שני זרמים ברפואת העיניים; זרם אחד טען
שהדמעות (שהן חומר מאוד מרוכז) הראשונות של התינוק הן המתוות
את "תעלת הדמעות", הן מפסלות בפניו של הרך הנולד את ה"תעלה"
שלו, ושזו הסיבה שכל אחד בוכה קצת אחרת.
|
ועכשיו אני יושב בצל הקריר של עץ הדקל מכרסם להנאתי זנב
איגואנה ושותה חלב קוקוס.
אני, בצל הקריר, מביט אל קו האופק.
חופן חול בכף ידי ונותן לו לזרום בין אצבעותי כמו החול בשעון
הגדול של החיים.
|
יום אחד בפריסלנד שבהולנד עשיתי ניסוי בכתיבה אימפולסיבית וזה
מה שקרה
|
תמונת צבע, 10X15, צולם באחד ממוצבי צה"ל.
|
תל רומיידה. צילום שחור-לבן. טקס הבדלה קרבי.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
במקום בו מוכרים
ספרים ימכרו יום
אחד גם אנשים.
זה שקרא יותר
מדיי |
|
