ואפשהו שם את נשארת לבד.
אלפי אנשים מסביבך ו...
חומה.
לבנה אחר לבנה את בונה חומת רגשות בלתי חדירה.
רק שאף אחד לא ישים לב,
רק שאת לא תשימי לב.

ולאט לאט קשה לנשום ומתחיל להיות צפוף, מחניק.

לצאת

מפה אין דרך חזרה, את לבד
מנסה הכל כדי לשבור,כדי לנשום אויר נקי.
בעיטות ,בכי, צרחות ו... מילים.

רק שלא תמותי שם בפנים.

הקורבן האחרון אהבתי לטייל לבד ברחובות, משום מה השקט המחריד הזה העביר בי רטט נעים בכל הגוף. ידעתי שלא משנה איפה אני אהיה, המלחמה לא תעלם ואם כבר מלחמה אז כדאי לנצל את ההזדמנות שהחוף ריק מאנשים ואולי סוף סוף למצוא מקום על החול הרך מבלי לדאוג שכמה ילדים קטנים יחליטו לבנות

חיוך של מלאך ועכשיו היא רוקדת ריקוד אחרון, על שברי הזכוכית וכתמי הדם. פוסעת בשביל עננים צחורים, כששמלה לבנה, שמלת תכריכים, על גופה הקטן.

וזה בשבילך אהבה הרמתי את ראשי ואתה ישבת לך שם בין דמעותיי ובהית בי. כבר כמעט שכחתי עד כמה אתה יפה, את עינייך המדהימות ואת החיוך הזה שלך שתמיד היה שם כשעצוב.