|
הבינה שיומנים זה פאסה (ופשע לפרטיות, אם יורשה לי
להעיר).
מעדיפה להסתתר תחת מסך עצוב של מסתורין ושם אדיוטי
למדיי, ולחשוף את הרגשות העמוקים והאמיתיים ביותר
שלה לקהל וירטואלי בלתי נראה...
יומן יקר,
תיהנה.
Eponine
עיניים.
שפתיים
אף.
פנים מוכרות כל כך.
היא צועקת.
העשן, מרוצה מעצמו, מתאמץ שלא לצחוק לה בפרצוף.
|
והעולם, משום מה, שייך רק להם. מחייך אליהם ללא הפסק, קונה להם
מתנות, מניח אותם על ברכיו האינסופיות ומחבק אותם חזק חזק, שלא
יברחו...
|
ומה עכשיו?
אתה מתגייס. הולך להילחם באנשים הרעים. להגן... על מי?
עלי?
לא, לא ממש.
|
|
|
אתמול חברה שלי
הלחיצה אותי,
ככה אחרי הזיון
אנחנו מחובקים
יחד, ולא יודע
למה האווירה
התאימה והקראתי
לה שיר שכתבתי,
לא משהוא גדול
ככה ארבע שורות,
ואז משום מקום
אני רואה דמעה
זולגת לה על
הלחי, שאלתי מה
קרה והיא אמרה
לי שממש עכשיו
היא נורא מתרגשת
כי אני מזכיר לה
את אבא שלה, מה
אני אמור להסיק
מזה שגם לאבא
שלה יש זין
קטן?
עמוס מהמוסד
בתור לקליניקה
און. |
|
