|
היא (שלי) נולדה בשנת 1972
עברה ילדות "רמתשרונית"
נסעה למיזרח
ניסתה ללמוד על המיזרח באוניברסיטה
למדה שנה כתיבה ותסריט בקאמרה אובסקורה
ואחרי כמה משברים נפשיים הגיעה לכתוב ולפרסם בבמה
אני מזכירה לעצמי את היציבה ואת רוח המקום והתקופה, ומשדלת את
עצמי לקשור את האופניים, לרדת מהם ולזנק אל הדקה האחרונה.
שוב נזכרת ברגליים, עכשיו עייפותן, קצת מרוחקת.
|
מוקי: אין כזה מקום שאני לא יכול להגיע אליו.
אוי, אני סופקת כפיים פנימיות. מה חשבתי לעצמי? התשובה שלי
הזמינה את זו המשלימה שלה. אנחנו בישראל ואנונימיים, גם התשובה
כל כך מאכזבת אותי בבנאליות שלה.
|
בתקופות רעות בחיי,
התקופות הטובות, אני מריחה אותן,
|
מונחת על המיטה,
כמו חפץ (שעל השידה לידי)
|
חשנו את הבשר הרועד למגע וחיכוך
והמבוכה העלתה רק חיוך
ואז בסומק הערביים
האדימו גם הלחיים.
|
הם נשרו ושכבו דוממים
ללא תזוזה,
באדישות לא מובנת
לא ניתנת לקליטה
איך אפשר להינתק כך מהעץ
ולשכב דומם,
כאילו לא היו שייכים אליו מעולם.
|
מישהי שיש לה אסטמה הגיעה למרות זאת לאורגזמה
|
ואני מרגישה כמו בובת בוץ
שמנסה להתהלך ולהתנועע.
|
לנעול את האופניים, המשהו האישי שלי, שאני מאנישה עליו תכונות
של כלב. אני נועלת אותם בשלווה, תנועות שאמורות להראות איטיות
כלפי חוץ עם מגמתיות של מהירות, אני עדיין בתוך האישון של
השיכור, שיהיה לי כבר לסמל לכל הערב.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
אהה... כשהסוס
אוכל חציר זה
בסדר. |
|
